כך מתבהר לי שבמשאלות-הלב שלי חסר איזה עיקר, איזה דבר חשוב מאין-כמותו. באהבתי את המדע, בהשתוקקות שלי להוסיף לחיות, בישיבה הזאת על המיטה הזרה ובשאיפה לדעת את עצמי – בכל המחשבות והרגשות והמושגים שאני יוצר לי במוחי חסר איזה דבר כולל, שיהיה בו כדי למזג הכול לשלמות אחת. כל רגש וכל מחשבה חיים בתוכי חיים נפרדים משלהם, ובכל השיפוטים שלי על המדע, על התיאטרון ועל תלמידי, ובכל התמונות שמצייר לי דמיוני, לא ימצא גם המיומן שבאנליטקונים את הדבר המתקרא "אידיאה כללית" או "אלוהים החי בלבב אנוש".
ומי שאין לו הדבר הזה, אין לו כלום.
מתוך דלות שכזאת, לא ייפלא שהמחלה הקשה ואימת המוות והשפעתם של נסיבות ואנשים די היה בהם לנתץ ולהפיץ לכל רוח כל מה שחשבתי לתמונת עולמי, כל מה שהיה לי שמחת חיי וטעמם. אין תימה אפוא שהעכרתי את החודשים האחרונים לחיי במחשבות וברגשות שאינם יאים אלא לעבד ולפרא-אדם, אין תימה שהשתררה עלי האדישות ואיני רואה את השחר העולה. אדם שאין לו בלבו דבר-מה העולה בטבעו ובכוחו על כל השפעה חיצוני, הרי די גם בנזלת הגונה לערער את שיווי-משקלו, והוא יתחיל לראות בכל ציפור ינשוף, וכל צליל יישמע לו כיבבת כלב; ואז, כל אופטימיות או פסימיות שיטפח בלבו, וכל הרעיונות הגדולים עם הקטנים שיעלו בדעת, לא יהיה להם שום ערך משל עצמם, הם יהיו רק בגדר סימפטום, ותו לא."