בבדידות שלא ידעתי כמותה. מבעד לחלון אני מגלה במרחק, במורד, מעבד לוואדי חלון פתוח מואר. במשך שנים בנו שם בית, והנה נכנסו הדיירים סוף סוף. איש יושב בחדר ריק מרהיטים, בגופיה, שערו פרוע, מקטרת תקועה בפיו, מתקתק בקדחתנות, מפעם לפעם קם, מסתובב בחדר, ושוב מתיישב ומתנפל על מכונת הכתיבה בריכוז עליון. עקבתי אחריו שעה ארוכה. מוצאת משום מה רגיעה לעצמי בהתבוננות בו. אינני לבד כמו שאני חושבת."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: