""רק דבר אחד," אמר הגיבור. "מה?" "כדאי שתדעו..." "כן?" "אני א.. איך לומר..." אמר הגיבור. "מה?" "אני.. א..." "אתה רעב מאוד, כן?" "אני צמחוני." "אני לא מבין". "אני לא אוכל בשר." "למה לא?" "פשוט לא." "הוא לא אוכל בשר." אמרתי לסבא. "הוא כן," הוא דיווח לי. "אתה כן," דיווחתי לגיבור באופן דומה. "לא, אני לא." "למה לא?" חקרתי אותו שוב. "אני פשוט לא אוכל בשר." "חזיר?" "לא.: "בשר?" "לא בשר." "סטייק?" "לא." "עופות?" "לא." תה אוכל עגל?" "הוא אלוהים, בשום אופן לא עגל." "מה עם נקניק?" "גם לא נקניק." סיפרתי את זה לסבא, והוא הציג בפני מבט מוטרד מאוד. "מה לא בסדר איתו?" הוא שאל. "מה לא בסדר איתך?" שאלתי אותו. "אני פשוט כזה" הוא אמר "המבורגר?" "לא." "לשון?" "מה הוא אמר שלא בסדר איתו?" שאל סבא. "הוא פשוט כזה" "הוא אוכל נקניק? "לא." "לא אוכל נקניק!" "לא. הוא אומר שהוא לא אוכל נקניק..." "אני יודע." "באמת אתה לא אוכל נקניק בכלל?" "לא אוכל נקניק." "הוא לא אוכל נקניק," אמרתי לסבא. הוא עצם את העיניים וניסה לשלב את הידיים סביב הבטן שלו, אבל לא היה לו מקום בגלל ההגה. זה נראה כאילו יש לו בחילה בגלל שהגיבור לא אוכל נקניק.

"טוב תגיד לו להסיק מה הוא הולך לאכול. אנחנו נלך למסעדה המוכה ביותר." "אתה שמוק," דיווחתי לגיבור. "אתה לא משתמש במילה נכון," הוא אמר. "אני כן" אמרתי.

[מתוך "הכל מואר" ג'ונתן ספרן פויר]