אלדוס מניד בראשו. "לא, רו ואני הגענו לכאן אחרי שהוא כבר חזר לעולם. הייתי רוצה לראות אותו שוב, אבל זה לא צלח." אלדוס מקנח את אפו. "אלרגיה," הוא מתנצל.

"איזו מין אלרגיה?"
"אה," אומר אלדוס. "אני אלרגי לזכרונות עצובים. זה הכי גרוע. את רוצה לראות תמונה של אשתי, רוונה?"
ליז מהנהנת. אלדוס מושיט מסגרת כסופה ובתוכה תמונתה של אישה יפנית יפיפייה בערך בגילו. "זאת רוונה שלי," הוא אומר בגאווה.

"היא מאוד אלגנטית," אומרת ליז.

"כן, נכון? מתנו באותו יום, בהתרסקות מטוס."

"זה נורא."

"לא," אומר אלדוס, "למעשה, היה לנו הרבה, הרבה מזל."

בדרכה החוצה מהרהרת ליז במילותיה האחרונות. אם מילותייך האחרונות אמורות להיות באיזושהי צורה התגלמות קיומך, אז אֶה נראה לה הולם באופן מוזר. לאֶה אין שום משמעות. אֶה זה מה שאומרים כשחושבים על מה שעומדים לומר. אֶה רומז שמישהו נקטע עוד לפני שהוא התחיל. אֶה היא נערה בת חמש-עשרה שמונית פגעה בה מול קניון כאשר היא הייתה בדרכה לעזור בבחירת שמלה לנשף שהיא אפילו לא הולכת אליו, למען השם. אֶה.

[מקומאחר, גבריאל זווין.]