אבל מרטין עדיין נראה מתוח, לא לגמרי בטוח איך עליו להבין את תלמידת הפילוסופיה המוזרה והמושכת הזאת. בניסיון מגושם להשתמש בהומור הוא מצביע על הסווטשרט שלה ואומר, כתוב כאן ברקלי כי את קוראת את ברקלי? כשתתחילי לקרוא את יוּם תלבשי חולצה שכתוב עליה יוּם?

קלייר צוחקת. לא, לא, היא אומרת, מבטאים את המילים בצורה שונה. בֶּרק-לי ובַּרק-לי. הראשון הוא אוניברסיטה, השני אדם. אתה יודע את זה. כולם יודעים.

הכתיב זהה, אומר מרטין. לכן זאת אותה מילה.

הכתיב זהה, אומרת קלייר, אבל אלה שתי מילים שונות.

[...] אז במי משניהם מדובר? הוא אומר. האיש או האוניברסיטה? שניהם, עונה קלייר. זה אומר מה שאתה רוצה שזה יגיד.

באותו רגע מבזיק בעיניה זיק קטן של שובבות. משהו עלה בדעתה - מחשבה, דחף, השראה של רגע. ואולי, אומרת קלייר ומניחה את כוסה על השולחן וקמה מהספה, זה לא אומר שום דבר.

[ספר האשליות, פול אוסטר]