הוא כבר לא הרגיש אמיץ כמקודם.

"רק עד סוף היום," אמר אביו. "יצאת בזול. אני, לעומת זאת, קיבלתי ריתוק לשבוע. היי, מקס! מה אתה נראה מודאג כל כך? אף אחד לא כועס עליך באמת."

"מה, לא? אז למה..."

"גברת גריבס הרגישה שבמצב שנוצר מצפים ממנה למחווה. ולמען האמת, אני חושב שהיא שמחה להיפטר משנינו ועוד יותר - שאני הוא זה שיעניש אותך. יש לה שתי מורות שצריך למצוא להן מילוי מקום, וילדי הכיתה שלך יושבים ומחכים במסדרון עד שמישהו יגמור לחטא את חדר הכיתה. הילד הזה כנראה הקיא המון. אני מתבייש בך. ממש מתבייש בך מעומק ליבי."

"אז מחר אני חוזר לבית הספר?"
"נכון מאוד. ורק בינינו, אני אתפלא מאוד אם מישהו ינסה לחטוף שוב משהו ששייך לך. אני חושב שתגלה שהשם שלך הולך לפניך עכשיו. אבל אתן לך עצה - אל תשוויץ יותר מדי, כאילו אתה גיבור גדול. המורים לא יאהבו את זה."

"אני אף פעם לא משוויץ," אמר מקס. "אני אפילו לא יודע איך."

"חשבתי שלא," אמר אביו. הם פנו לרחוב קליב והתחילו לקפץ בשביל. "ועכשיו אני צריך להעניש אותך. הבטחתי."

מקס ציפה לשמוע את הגרוע מכל. איכשהו הוא לא חשב שזה יהיה נורא כל כך.

"אסור לך לשתות שום משקה אלכוהולי עד סוף השבוע," אמר אביו.

"זה נשמע לי הוגן," אמר מקס.

[מעגל הכשפים, טים קנמור.]