כשהיינו נוסעים לחופשה באיזור מתאים, או יוצאים לטיול שנתי בתקופה הלא נכונה של השנה, הייתי מגלה שרוב האנשים מתכסים בעקיצות קטנות ואדומות שגירדו נורא - לא משנה כמה הם התעסקו עם קרמים וספריי ורשתות. לי זה לא קרה. הייתי מקבל אולי עקיצה אחת, בעקב או משהו. אולי תחשבו שזה דבר קצת מוזר להתגאות בו, אבל אתם יודעים איך זה כשאתם ילדים. ברגע שגיליתם שאתם לא מרכז הבריאה, אתם כל-כך רוצים למצוא איזו דרך ממשית להבדיל את עצמכם מאחרים שכל דבר כמעט יכול להתאים. אני הייתי הילד שלא נעקץ על ידי חרקים. שימו לב, גבירותיי ורבותיי, ותחלקו כבוד: הנה עובר לו מר אפס-עקיצות, הילד נטול-היתושים. ואז, יום אחד בסוף שנות העשרים שלי, הבנתי שטעיתי. רוב הסיכויים שנעקצתי בדיוק כמו כל האחרים. ההבדל היחיד היה שלא הייתה לי תגובה אלרגית באותה עוצמה כמו לאחרים, ולכן לא פיתחתי סימן עקיצה. עדיין הייתי "מיוחד" - אם כי בינתיים הייתי מספיק מבוגר כדי להבין שזה לא היה ייחוד מדהים כל-כך, וגם הייתי הרבה יותר טרוד בתקווה שאולי אני בעצם לא כל-כך שונה מאחרים - אבל לא באופן שחשבתי. נעקצתי בדיוק כמו כולם, ומר אפס-עקיצות ספג באותו רגע מפלה ניצחת.

[אנשי הקש, מייקל מרשל.]