זה חייב להיאמר ולא רק בסלון אלא גם במדבר הקפוא ובעיר

הלוהטת בקול גדול עד לחלונות הזוהרים של השמיים.

הכוכבים של האינסוף. הבה נהיה גלויים - אנחנו אבודים

בחלל ובאותה מידה אבוד החלל בנו ובדרך כלל אנו עתידים

לחפש ולא למצוא והשליחות שלנו מורכבת מראשי-פרקים של

גישושים בינינו לבין עצמנו עד לחלונות הזוהרים של

הכוכבים של האינסוף. אלא שזה חייב להיאמר, ולא רק

בסלון, אסור להפסיק לדבר על זה ולכתוב את זה ולנגן את

זה ולשמוע את זה ולצייר את זה כמיטב יכולתנו הפגומה,

בתמונות קטנות בשחור ולבן ובשאר הצבעים. לצייר את המסלול

המשוער ואת התחנות, והרכבת בוא תבוא. אם לא אלי אז אליך

ואם לא אליך אז למישהו אחר, מישהו שאולי עדיין איננו

מכירים ולו הכוח למשוך רכבות מן החלל. ביולי מסתיים

קורס נביאים. והקיץ הבא יהיה אטומי כתמיד. אני בסך

הכול מנסה להיות הרמקול שלכם. אין זה הרבה, אבל אם

מישהו מרגיש משהו שאני הרגשתי, הוא אולי שומע לפתע

את עצמו משודר מהרמקול ואומר: יה-אללה זה אני. זה לא הרבה,

להיות רמקול, ואי אפשר להיות מצפון או מראת-פלאים או

שופט, ומי שאומר שהוא אלוהים משקר אתכם. אלוהים הוא

מעבר לחלונות הזוהרים. ולא צריך ללכת לישיבה, גם את

אלה שעומדים אלוהים אוהב בדיוק באותה אהבה. יש איזה חן

בעמידה שלנו, יש איזה חן בישיבה שלנו ובשכיבה שלנו

ובאהבה שלנו ובאי-אהבה שלנו. יש איזה חן בבני האדם.

אנחנו רוצים לנסות ולשיר לכם את כל זה, אנא הקשיבו לנו.

אנחנו רוצים ליצור קשר עם הרמקול הזה שלנו, והרמקול

הזה הוא לפעמים פגום או מגזים או יוצא מכלל פעולה

והתיקונים אינם זולים. אבל הדברים אינם נשארים בו אלא

יוצאים אליכם. לפעמים בשאגה אדירה ולפעמים בקול דממה

דקה. נא לא לזלזל בדממה הדקה. בסוף המסיבה מתרחשים

הדברים. מישהו הכיר מישהי או משהו סוף סוף והלילה לא

ישן לבד ופניו אל כוכבי האינסוף, היונה הלבנה עדיין

עומדת לה שם על צמרת צוק השחר בהררי אררט, והמנהיגים

לא יביאו שלום, המנהיגים יודעים להביא מלחמות בלבד.

ורק אנו, בתפילתנו החרישית, נדע לבשר ליונה כי כלו המים.

זה חייב להיאמר, ולא רק בסלון. המים גבוהים גבוהים,

והסערה מתכננת יפה את השקט הנדחף לפניה. עוד מעט בוקר

בתל-אביב שבין חורף של תקווה לאביב יפה ולא פתור.

באולפן ההקלטה נרדם טכנאי ההקלטות וחולם אפקטים מוזרים

עד מאוד. הפסנתרן רוקד רומבה על הפסנתר האלקטרוני והזמרת

צרודה והגיטריסט מתווכח עם שלושה אקורדים והמתופף מבשר

את היום בו יבואו הקדושים בנוסח אמריקה, המעצמה הידידותית.

הבאסיסט חבר באיגוד הנגנים ודואג לזכויותיו והמנהל

המוסיקלי מלטף כפתורים בערגה חשמלית ופתאום נשמע פיצוץ

כבד ועולה עשן ורוד-אדמדם ויש תקליט חדש או הופעה חדשה.

הרכבת ממשיכה לרדת אל העמק, וייתכן שמישהו כבר שומע את

עצמו ברמקול ואומר: יה-אללה זה אני. וכוכבי האינסוף

רחוקים כתמיד. אך זה חייב להיאמר, ולא רק בסלון אלא גם

במדבר הקפוא ובעיר הלוהטת עד לחלונות הזוהרים של השמיים.

[יהונתן גפן, על עטיפת התקליט "שיחות סלון".]