בדקה ה-91 איבדתי את הבחורה הקטנה עם הגופייה האדומה והעגיל באוזן. עד לשריקת הפתיחה לא ידעתי שהיא קיימת, לא ראיתי אותה מעולם באיזשהו משחק, אבל לפני הבעיטה החופשית של עידן טל בדקה העשירית לא היה לי מישהו אחר לפחד איתו ביחד. רכנתי לעברה ואמרתי לה שאם זה לא גול אני נותן לה נשיקה על הלחי. היא הסכימה, כי לא צריך להגיע למגרשים כדי לדעת שעידן טל בועט כדורים חופשיים מצוין. כשהכדור עבר מעל המשקוף היא הסתובבה אלי, חייכה במתיקות והפנתה את הלחי. היססתי. הבטחתי שאם ננצח היא יכולה להיות בטוחה שאנשק אותה. היא הסמיקה. מאז אותו הרגע לא זזנו זה מזה. אולי לא רצתה להפסיד את הנשיקה, אולי לא היה לה לאן ללכת. כשבית"ר הגבירה לחץ והיא היתה צריכה סיגריה, הוצאתי אחת מהקופסה והגשתי לה בליווי מצית. כשברוך דגו בעט את הכדור לקורה היא הניחה את ידה הקטנה על כתפי והפכנו לגוף מאוכזב אחד. כשטוטו תמוז החמיץ ממצבים בטוחים הייתי בטוח שאלו אנחנו, אני והיא, מגנים על שערו של אניימה ולא טופוזאקוב ובאדיר. כשעובד לא סגר בהגנה היא התלוננה שהוא לא משקיע. אמרתי לה שהיא צודקת.

אבל בדקה ה-91 איבדתי אותה. הפנתי את הראש הצדה, רק לרגע אחד, ירקתי על הבטונדה, וכשסובבתי אותו בחזרה כבר נעלמה. התרוממתי על קצות האצבעות, עוקב בעין אחת אחר המתרחש במגרש ובזו האחרת מחפש אותה בין המון אנשים, כמו בלם המחפש את המגן שאמור לצאת איתו למלכודת נבדל. צעקתי לה, קראתי לה בלי לדעת את שמה. באותה דקה איבד גם טופוזאקוב את תמוז, וכשזה התרומם מול השער כדי לנגוח הייתי בטוח שזה הסוף - שלא אראה אותה יותר.

[ניר צדוק, מתוך "חגיגה של כדורגל (ואז דגו החמיץ)", "העיר", 16.5.08, עמ' 94-95.]