ועמדה שקטה ומהורהרת, ולרגע נראתה כאילו נחטפה למקום רחוק מאוד, ועיניה גדלו עוד יותר והיו תלויות בחלל האויר, ורק מי שמאמין בדברים שמעל-לטבע יאמר שלהרף-עין חלף ברק במוחה ובלי שהבינה נרשמה בתוכה ידיעה משונה וסתומה, שבעוד זמן לא רב, ארבעה שבועות מהיום, היא עתידה לאבד את דינקה שלה, ושהכלבה תימצא אחר-כך תועה ברחובות בטירוף, ושנער שהיא אינה מכירה ילך בעקבותיה, צעד אחר צעד, על פני ירושלים כולה."

[דויד גרוסמן, "מישהו לרוץ איתו".]