אני בוחן את פניו של הארי, ואז מביט אל החוף, מעבר לקרחת היער. הסירה שלנו שם, נעה מעדנות עם זרמי המים. האורות של מיאמי נראים מימין, בוהק לבן רך. אני לא מצליח לתפוס לאן הארי חותר, מה הוא רוצה לשמוע. אבל הוא אבי החורג הישר כסרגל; בדרך-כלל כדאי להגיד להארי את האמת. הוא תמיד יודע, או שהוא מברר.
"שנה וחצי," אני אומר.
הארי מהנהן. "למה התחלת?"
שאלה טובה מאוד, וללא ספק נשגבת מבינתי בגיל ארבע-עשרה.
"זה פשוט - אני כאילו... הייתי חייב," אני אומר לו. אפילו אז, צעיר כל-כך וכבר חלקלק כל-כך.
"אתה שומע קול?" הוא רוצה לדעת. "משהו או מישהו שאומר לך מה לעשות, והיית חייב לעשות את זה?"
"אה," אני אומר ברהיטות של בן ארבע-עשרה, "לא בדיוק."
"ספר לי," אומר הארי.
הלוואי שהיה ירח, ירח טוב ושמן, משהו גדול יותר להביט בו. אני חופן באגרופי ערמה נוספת של מחטי אורן. פני לוהטות, כאילו ביקש ממני אבא לדבר על חלומות הקשורים למין. ואכן, במובן מסוים - "זה, אה... אני כאילו, אתה יודע, מרגיש משהו," אני אומר. "בפנים. צופה בי. אולי, אהמ, צוחק? אבל לא באמת קול, רק - " משיכת כתפיים רהוטה של בן עשרה. אבל כנראה שזה נשמע להארי הגיוני.
"והמשהו הזה. הוא גורם לך להרוג דברים."
גבוה מעלינו מזדחל לו מטוס סילון איטי ושמן. "לא, אהמ, לא גורם לי," אני אומר. "רק - נותן לי הרגשה שזה רעיון טוב?"
"רצית פעם להרוג משהו אחר? משהו יותר גדול מכלב?"
אני מנסה לענות אך משהו תקוע בגרוני. אני מכחכח. "כן," אני אומר.
"בן-אדם?"
"לא מישהו מסוים, אבא. רק - " אני מושך שוב בכתפי.
"למה לא עשית את זה?"
"זה - חשבתי שז לא ימצא חן בעיניך. בעיניך ובעיני אמא."
"וזה כל מה שעצר בעדך?"
"אני, אה - אני לא רציתי שאתה, אהמ, תכעס עליי. אה... אתה יודע. תתאכזב."
אני מגניב הצצה לעבר הארי. הוא מביט בי בלי למצמץ. "בגלל זה יצאנו לטיול הזה, אבא? כדי לדבר על זה?"
"כן," אומר הארי. "אנחנו צריכים להכניס אותך לתלם."
להכניס לתלם, כן כן, רעיון טיפוסי לגמרי להארי בנוגע לאופן שבו יש לחיות את החיים, עם שמיכות מתוחות על המיטה ונעליים מצוחצחות. וכבר אז ידעתי; במוקדם או במאוחר, הצורך להרוג משהו מפעם לפעם ישבש במידה ניכרת את כניסתי לתלם.
"אני חושב שאני אמור להגיד משהו כמו: כל חיי הובילו לרגע הזה!" הוא חזר על הקול המאנפף. "כמובן, אף אחד מאיתנו לא יצליח להגיד את זה ברגש אמיתי. אחרי הכל, אנחנו לא יכולים בעצם להרגיש כלום, נכון? שנינו שיחקנו תפקיד כל החיים שלנו. זזנו בעולם הזה תוך כדי שינון שורות והעמדת פנים שאנחנו שייכים לעולם שנוצר בשביל בני-אנוש, ואנחנו עצמנו לא היינו אף פעם אנושיים באמת. ותמיד, תמיד, חיפשנו דרך להרגיש משהו! חיפשנו, אחי הקטן, רגע כמו זה בדיוק! רגש אמיתי, אותנטי, לא מזויף! זה חונק בגרון, לא?"
וזה אכן חנק. ראשי הסתחרר ולא העזתי לעצום את עיני שוב, מרוב פחד ממה שעלול לחכות לי שם. וגרוע מכך בהרבה, אחי היה ממש לידי, צפה בי, דרש ממני להיות עצמי, להיות בדיוק כמוהו.
[דקסטר חולם חלומות אפלים, ג'ף לינדסי.]