(נכנס עם מעיל כבד וארוך. היא מבקשת שיסיר את המעיל ויֵשב, והוא אומר:)

לא לא לא לא. לא. לא תודה, לעולם איני מסיר את המעיל שלי. אני מכיר את זה. לא תודה. אתה מסיר את המעיל, ואנשים חושבים שאתה עומד להשתקע, ואני - אין לי כל כוונה להתנחל. אני בדרכים. ובדרכים צריך מעיל. נכון, את בחורה נחמדה. יש לך פה בית חמים, יש לך תלתלים נפלאים. אבל זה עדיין לא סיבה להסיר מעיל.

לא תודה, אני יודע איך זה: אתה מסיר את המעיל, והן רוצות שתוריד גם את החולצה ואת המכנסיים, ותעמוד להן באמצע הלילה, עם תחתונים וגרביים, ותגיד שאף-פעם לא היה לך כל-כך טוב. לא תודה.

לא לא. קניתי בכוונה אחד אפור כזה בשוק-הפשפשים, ואני לא רוצה לשכב איתך, לקום איתך, ליפול איתך, להצחיק אותך, להרשים אותך עם הידע המפוקפק שרכשתי לי בדרכים. לא תודה. חוסר מעיל יוביל אותנו לאינטימיות, ואת תשימי תקליט, והאמיני לי - כבר היתה לי מספיק אינטימיות בחיים. עכשיו אני בגיל של המעיל.

את מבינה, זה ייקח לי שעה להסיר ושעה ללבוש, ואין לי שעתיים מיותרות בחיים. לא, אני לא כועס, לא החלטתי שום דבר, אין לי אישה אחרת. יש לי מעיל. את יכולה לחשוב שאני ילדותי, את יכולה לחשוב שאני משונה, את יכולה לחשוב שאני משוגע, את יכולה לחשוב שאני מעיל, אבל עובדה - בכל פעם שהסרתי אותו, נשארתי שנתיים והתחתנתי, ונולדו לי שלושה ילדים, והסתדרתי בחיים, ואני לא צריך את זה.

אני בא מהחוץ וחוזר אל החוץ, ואיש-חוץ צריך שיהיה לו מעיל. עכשיו אני הולך. המעיל ואני הולכים. בוא מעיל, זזים.

(יוצא)

[יהונתן גפן, מתוך "שיחות סלון".]