הלב שלי חלש ולא מהימן. כשאמות זה יהיה בגלל הלב. אני מנסה להעמיס עליו כמה שפחות. אם משהו עתיד להותיר את רישומו, אני מפנה אותו למקום אחר. למעיים למשל, או לריאות, שעלולות להיתפס לרגע אבל עדיין לא קרה שלא נשמו פעם נוספת. כשאני עובר ליד ראי וגונב הצצה בעצמי, או כשאני בתחנת האוטובוס וכמה ילדים צצים מאחוריי ואומרים, מי מריח קקי? - השפלות קטנות של יומיום - את אלה, ככלל, אני סופג בכבד. נזקים אחרים אני סופג במקומות אחרים. את הלבלב אני שומר לרגעים שבהם הולם בי כל מה שאבד. נכון שיש כל כך הרבה, והאיבר כל כך קטן. אבל. תתפלאו כמה שהוא מסוגל לספוג, אני מרגיש רק כאב חד ומהיר וזה עובר. לפעמים אני מדמיין את הנתיחה שלי שלאחר המוות. אכזבה מעצמי: כליה ימנית. אכזבה של אחרים ממני: כליה שמאלית. כישלונות אישיים: קישקעס. אני לא רוצה להישמע כאילו עשיתי מזה מדע שלם. לא הקדשתי לעניין מחשבה רבה כל כך. היכן שזה פוגע שם אני סופג. אלא שאני מבחין בדפוסים מסויימים. כשמזיזים את מחוגי השעון לאחור והחשכה יורדת לפני שאני מוכן, את זה, מסיבות שאינני יכול להסביר, אני מרגיש במפרקי הידיים. ואם אני מתעורר והאצבעות שלי נוקשות, אין כמעט ספק שחלמתי על ילדותי. השדה ששיחקנו בו, השדה שנגלו בו כל מיני גילויים והכול בו היה אפשרי. (רצנו בכל הכוח - חשבנו שתכף נירק דם: עבורי זה קולה של ילדות, התנשמות ונעליים הולמות באדמה הקשה.) נוקשות באצבעות היא חלום של ילדות כפי שזו הוחזרה לי בערוב ימי. אני צריך להזרים עליהן מים חמים, אדים מערפלים את הראי, איוושת יונים בחוץ. אתמול ראיתי איש בועט בכלב והרגשתי את זה מאחוריי העיניים. אינני יודע איך לכנות אותו, מקום שקודם לדמעות. כאב השכחה: עמוד השדרה. כאב ההיזכרות: עמוד השדרה. כל הפעמים שהבנתי פתאום שהורי מתים, אפילו עכשיו, זה עדיין מפתיע אותי להתקיים בעולם בזמן שאלה שעשו אותי חדלו להתקיים: הברכיים, אני זקוק לחצי שפורפרת בן-גיי והפקה שלמה רק כדי לכופף אותן. לכל זמן, לכל עת שהתעוררתי רק כדי לטעות ולחשוב לרגע שמישהו ישן לידי: טחור. בדידות: אין איבר שמסוגל לספוג את כולה.

 

[מתוך תולדות האהבה \ ניקול קראוס.]