כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַדְּבָרִים פִּתְאֹם
בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם
בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם
אֶעֳמֹד פְּעוּרַת עֵינַיִם
אֶל מוּל הָאָסוֹן.
כָּל חַיַּי קוֹפְאִים אֶל הַמָּחָר הַזֶּה.
אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת - אֲנִי הַבַּרְזֶל
עֵינַי אֲבָנִים לוֹהֲטוֹת
אֵינֶנִּי בּוֹכָה.
כְּבָר עַכְשָׁו חָשָׁה אֶת הַלַּהַט
אֶת הַיֹּבֶשׁ בַּגָּרוֹן
אֶת הַמַּבָּטִים וְהֶחָרוֹן
וְלַיְלָה לַיְלָה בּוֹכִים חַיַּי
אֶת בְּכִי
אוֹתוֹ הַיוֹם.
רעיה הרניק מתוך "מכתבים לגוני", ספר שהוקדש לבנה גוני הרניק שנפל בקרב על הבופור ב-82. השיר נכתב שני עשורים לפני נפילתו. [אני לא יכולה להתחיל לתאר אפילו כמה זה קורע ומעציב ומכעיס אותי, שהשכול בארץ הזאת נולד יחד עם הילד. שאין רגע של חסד. שזה עניין של ציפייה, של חשש הטבוע בחיי היומיום.]