זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף.
מִכֵּיוָן שֶׁהַגֶּשֶׁם בְּמֵילָא זָלַף
וְהָעֵצִים נָשְׁבוּ וְטִפּוֹת זָלְגוּ
מֵעָנָף לְעָנָף.
מִכֵּיוָן שֶׁבְּמילָא הַיָּם גָּעַש
וְהַגַּלִּים קָצְפוּ וְהַחוֹל נִרְטַב
וְהָיִית לְבַד וְחִפַּשְׂת חָבֵר.
זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף,
לֹא יוֹתֵר.
זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף.
מִכֵּיוָן שֶׁהַלַּיְלָה בְּמֵילָא קָפָא
וַעֲנָנִים עָטְפוּ כּוֹכָבִים קָרִים
וְהָיִית כֹּה יָפָה.
מִכֵּיוָן שֶׁבְּמילָא הָאוֹר דָּעַךְ
וְרָצִיתִי בָּךְ רְטוּבָּה וּקְרוֹבָה
וְאַתְּ גָּרָה שָׁם בְּפִנַּת הֶחָצֵר.
זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף.
לֹא יוֹתֵר.
זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף.
מִכֵּיוָן שֶׁבְּמילָא בָּעַר הַתַּנּוּר
וְשָׁזִיף טִפְטֵף בַּחַלוֹן הַסָּגוּר
וְאָהַבְתִּי אוֹתָךְ.
מִכֵּיוָן שֶׁבְּמילָא שָׁכַבְנוּ שָׁם
וְהִנַּחְתִי רֹאשִׁי עַל שָׁדֵךְ הָרַךְ
וְנִכְנַס חֲלוֹם בְּעִנְיָן אַחֵר.
זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף.
לֹא יוֹתֵר.
זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף.
מִכֵּיוָן שֶׁהַשַּׁחַר עָלָה
וְהַגְּשָׁמִים שָׁתְקו וְהַקֶּשֶׁת נָפְלָה
לַשְּׁלוּלִית הַכְּחוּלָּה.
מִכֵּיוָן שֶׁבְּמילָא הַיָּם נִרְגַּע
וְהַגַּלִּים חָזְרוּ וְהַחוֹל יָבַשׂ
וְשָׁנִים חָלְפוּ וַאֲנִי אוֹמֵר:
זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף.
לֹא יוֹתֵר.
[זה היה סיפור של חרף/יהונתן גפן]
[זה בטח לא הבולט שבשיריו, אבל אתמול בלילה שכבתי לי במיטה עם הספר ביד
וברחה לי דמעה קטנה כשקראתי את המילים האלה]