יודע בדרך כלל להסביר את עצמו, לספר זה כמו לשכנע או להסביר או להראות וכך הכל מובן, גם המעשה הנתעב ביותר, הכל נסלח כשיש על מה לסלוח, הכל נמחק, נספג ואפילו מעורר רחמים, הדבר קרה וצריך לחיות איתו מרגע שאנחנו יודעים שהוא נחלת העבר, לחפש לו מקום במצפון ובזיכרון, מקום שבו העובדה שהוא קרה ואנחנו יודעים שהוא קרה לא תעצור אותנו מלהמשיך לחיות. מסיבה זו, מה שהתרחש למעשה לעולם איננו נורא כל כך כמו הפחדים והתיאוריות שלנו, כמו הסברות וההשערות והסיוטים שלנו, שלמעשה איננו כוללים אותם בידע שלנו אלא פוטרים אותם מעלינו לאחר שסבלנו מהם או חשבנו עליהם לרגע, ולכן הם ממשיכים להחריד אותנו, שלא כמו האירועים הממשיים, שמעצם היותם ממשיים הם מאבדים מחשיבותם: מאחר שהדבר קרה ואני יודע שהוא קרה ואין מה לעשות, אנחנו אומרים לעצמנו, עלי לנסות להבין אותו ולנכס אותו, או לתת מישהו אחר להסביר לי מה קרה, והאדם המתאים ביותר לכך הוא מי שמעורב באופן ישיר, כי הוא היודע. אפשר אפילו למצוא חן בעיני מישהו כשמספרים לו סיפור, זו הסכנה. כוחו של כישרון המשחק, אני מניח: בגלל זה יש נאשמים, בגלל זה יש שונאים שרוצחים אותם או מוציאים אותם להרוג או עושים בהם לינץ' מבלי לתת להם להוציא מילה – בגלל זה יש חברים שמתכחשים להם ואומרים: "אני לא מכיר אותך" או שלא עונים למכתביהם – כדי שלא יסבירו ולפתע שוב ימצאו חן בעינינו...

 

(עמוד 249)

 

הכל מזדהם בקלות רבה, אנחנו יכולים להשתכנע מכל דבר, אנחנו תמיד יכולים להוכיח את צדקתנו ואפשר לספר הכל אם מלווים את המילים בצידוק כלשהו, בתירוץ או בנסיבות מקלות או אפילו סתם אם מציגים את הדברים כפשוטם. סיפור הוא צורה של נדיבות, הכל יכול לקרות ולהיאמר ולהתקבל, מכל דבר אפשר לצאת בלי עונש, או אפילו ללא פגע. איש אינו פועל כשהוא משוכנע בחוסר צדקתו, לפחות לא ברגע העשייה, זה כמו לספר סיפור, איזו משימה או מטלה מוזרה היא זו, מה שקורה לא קורה לגמרי עד שמגלים אותו, עד שלא מדברים עליו ועד שלא יודעים עליו, ובינתיים אפשר להפוך את האירועים הללו למחשבה או לזיכרון. אבל למעשה מי שמספר תמיד מספר אחר כך, מה שמאפשר לו להוסיף אם הוא רוצה, כדי להתרחק מהמאורעות: 'אבל הפניתי את גבי לעצמי-לשעבר, כבר אינני מה שהייתי וגם לא מי שהייתי, אינני מכיר את עצמי ואף איני מזהה את עצמי. ואני לא חיפשתי את זה, לא רציתי את זה'. ומי שמקשיב, מצדו, יכול להקשיב עד הסוף ועדיין לומר את התשובה שתמיד היא הטובה ביותר: 'לא יודע, אין לי מושג, נחיה ונראה'.

 

(עמוד 326)