"האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,

ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם,

ומחשוף כף-רגלך ילטף בעלי האספסת,

או שלפי-שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טפותיו הדופקת

על כתפייך, חזך, צווארך וראשך רענן.

ותלכי בשדה הרטב וירחב בך השקט

כאור בשולי הענן.

ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע,

וראית את השמש בראי-השלולית הזהב,

ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע,

ומותר, ומותר לאהוב.

את תלכי בשדה. לבדך, לא נצרבת בלהט

השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם.

ובישר-לבב שוב תהיי ענוה ונכנעת

כאחד הדשאים, כאחד האדם."

~

(חשבתי לשייך את הקטע גם ל'מוזיקה', אבל אני מתכחשת לעיבוד הנוראי שנעשה לו.)