..."האין זה מוזר לחיות בבדידות, דיק? אין לאן ללכת. האם רק נאהב ונאהב ודי? אבל זו אני שאוהבת יותר, ואני יודעת מתי אתה רחוק ממני, אפילו קצת. אני חושבת שזה נפלא להיות בדיוק כמו כולם, להושיט יד ולמצוא אותך חם לצידי במיטה."

"החיים משעשעים במחיצתו של דיק -  האנשים בכיסאות-הנוח מסתכלים בנו ואשה אחת מנסה לפענח מה אנחנו שרים. לדיק נמאס לשיר את זה, ואני ממשיכה לבדי. את תהלכי אחרת לבדך, יקירתי, באוירה דחוסה יותר, מפלסת לך נתיב בין צללי הכסאות, בתוך עשן הארובות הנוטף מים. תחושי בבבואתך כשהיא משתקפת בעיני רואיך. שוב אינך מבודדת; אבל מסתבר שעליך לנגוע בחיים כדי לצמוח מתוכם."

"...כשאבריא אני רוצה להיות אישיות בעלת שיעור-קומה כמוך, דיק - הייתי לומדת רפואה, אלא שמאוחר מדי. אנחנו חייבים להוציא את כספי ולרכוש לנו בית - נמאס לי לגור בדירות שכורות ולחכות לך. אתה משתעמם בציריך ואינך מתפנה פה לכתיבה, והרי אמרת שזו תעודת עניות למדען אם אינו כותב.  ואני אבדוק את כל האפשרויות ואבחר במשהו שאוכל להשתלם בו באמת, ויהיה לי במה להיאחז אם אתמוטט שוב. אתה תעזור לי, דיק, כדי שלא ארגיש את עצמי אשמה כל-כך. נחיה בקרבת חוף שטוף שמש, במקום שנוכל להיות שזופים וצעירים ביחד."

"...אייב נורת אומר שאני שתקנית. אחרי שהבראתי בפעם הראשונה הייתי מדברת הרבה עם דיק עד שעה מאוחרת בלילה, כששנינו ישובים במיטה ומציתים סיגריות, ואחר-כך עם עלות השחר הכחול, צוללים אל תוך הכרים להימלט מן האור. לפעמים אני שרה, ומשחקת עם חיות-הבית, ויש לי כמה ידידים - מרי, למשל. כשמרי ואני משוחחות אף אחת משתינו אינה מקשיבה לדברי חברתה. שיחה היא עיסוק גברי. כשאני מדברת אני אומרת לעצמי שאולי אני דיק. וכבר הייתי גם בני, כשזכרתי כמה נבון הוא ושקול. לפעמים אני דוקטור דומלר ואני אפילו יכולה להיות פן אחד שלך, טומי ברבן."

]ענוג הוא הלילה/פ. סקוט פיצג'רלד, עמודים 54-58]

""אתה פחדן ועלוב! הפכת את חייך לכישלון ואתה מנסה להטיל את האשמה עלי!" כאשר נמנע מלהשיב לה, חשה שוב בכוח המהפנט של יתרון-הדעת שלו, שלעתים מופעל היה ללא עצמה יתירה, אבל תמיד היה מיוסד על אשיות-אמת, נדבך על גבי נדבך, שנבצר ממנה לערערן או אף לסדקן. עתה שוב נאבקה בו, נלחמה בעיניה היפות הקטנות, בשחצנותו השבעה של מי שידו על העליונה, בהתקשרותה המנצה לגבר אחר, בטינה המצטברת במרוצת השנים, נלחמה בו בכספה ובאמונתה שאחותה אינה מחבבת אותו ותעמוד מעתה לצידה; במחשבה על האויבים החדשים שקנה לעצמו מחמת מרירותו, בערמומיותה הרהוטה לעומת איטיות אנין-הטעם שלו, בריאותה ויפיה לעומת ניוונו הגופני, אי-התחשבותה בזולת לעומת מוסריותו - לצורך מאבק פנימי זה גייסה אף את חולשותיה, כשהיא לוחמת באומץ-לב ובעוז-נפש בקנקנים ובקדירות ובבקבוקים הישנים, כלי הקיבול הריקים של חטאיה, תעתועיה ושגגותיה המכופרים. ולפתע, בתוך שתי דקות, חגגה את נצחונה והצדיקה את עצמה בעיני עצמה בלי לעשות שקר בנפשה, וניתקה את השורר לתמיד. אחר-כך פנתה והלכה פיק-ברכיים, מתייפחת מן הפה ולחוץ, לעבר הבית, שהיה שלה לבסוף.

"דיק המתין עד שנעלמה מן העין, ואז הרכין את ראשו על המעקה. החולה החלימה. דוקטור דייבר חופשי היה לנפשו."

]ענוג הוא הלילה/פ. סקוט פיצג'רלד, עמוד 308]