היו הכרה איטית בכך שהעולם לא נועד לה, ושמסיבה מסוימת היא לעולם לא תהיה שמחה וכנה בו-זמנית. היא הרגישה שהיא מלאה עד גדותיה, כל הזמן מייצרת ואוגרת עוד ועוד אהבה בתוך עצמה. אבל לא היה שחרור. שולחן, קמע משנהב, רשת, בצל, תסרוקת, רכיכה, שבת, אלימות, עור מת, מלודרמה, תעלה, דבש, מפית... שום דבר לא ריגש אותה. היא ניגשה אל עולמה בכנות, מחפשת משהו ראוי לכמויות האהבה שהיא ידעה שקיימת בתוכה, אבל לכל אחד נאלצה לומר, אני לא אוהבת אותך. עמוד גדר חום: אני לא אוהבת אותך. שיר ארוך מדי: אני לא אוהבת אותך. פיזיקה, הרעיון של עצמך, החוקים של עצמך: אני לא אוהבת אותך. היא הרגישה ששום דבר הוא לא יותר ממה שהוא באמת. כל דבר היה פשוט דבר, שקוע לחלוטין בהיותו דבר.

[הכל מואר, מאת ג'ונתן ספרן פויר]