אבל הוא לא עמוס וכבר הייתי שם כמה פעמים עם טום הגדול, הבאונסר השני, והשארתי טיפ סביר. הברמן מפנה לי מקום ליד הוויסקים, מניח לפני שוט של מונשיינר וויסקי לפני שאני אומר משהו, ואז שואל מה אני רוצה.

חצי המבורגר וחצי ליטר בירה מאוחר יותר, אני מסתובב חזרה לעולם, מאושר, מסתכל על האנשים סביבי. כשאני מנסה להדליק סיגריה קופץ מולי איש, ראשו צבוע בלונד כתום, מנופף לי זיפו מודלק מתחת לסיגריה. אני מודה לו וחושב שבזאת סיימנו אבל הוא כאן כדי לדבר, "אתה נראה כמו אדם חכם, אדוני" הוא מתחיל, "איש העולם הגדול", ואני חושב לעצמי "אה?" הוא ממשיך, "אתה בטח מודאג כמוני ממצב המדינה", ומשם מריץ מסה ארוכה על קשיי האדם העובד, השחיקה במעמד הדולר, הנפט הערבי, הכסף הנשלט, ועוד ועוד.

במשך הדקות הבאות החצי ג'ינג'י חצי מנורת ניאון בג'ינס וחולצה לבנה מדבר במילים גדולות על נושאים שכל בר-שכל מבין שאין לו מושג בהם, חוזר על מנטרות שחוקות שלמד בעל פה. הייתי מנפנף אותו בחיוך אם הוא לא היה פולט משהו בסגנון "הכסף של הקייק'ס מחזק את היבוא של כוח העבודה הזול המקסיקני, ועל ידי כך מנציח את העוני השחור וגורם לכוחותינו הלבנים להשחק במלחמה בכמה חזיתות".

במשך הדקות הבאות אני מחייך אליו בעידוד, נוהם חיובית ומנדנד בראשי לכל הערה מטופשת שמנציחה בורות, גזענות וטיפשות מתנשאת. בסוף הדקלום הוא מניח יד על ידי ושואל, "אז תבוא לישיבה של האחווה?", אני שואל בתמימות, "איזו אחווה?", הוא עוצר, מביט בעיני העגל שאני מארגן בשבילו, ומוסיף, "הקלאן, איש, על מה חשבת?".  "אההה" אני עונה, לוקח אוויר ושואל בתמימות, "אתם מקבלים יהודים? וישראלים? כי אני שניהם". התשובה שלי עוצרת אותו במקום, הוא מחפש בעיני את הבדיחה או משהו, מודד אותי ואת גודלי, מסתובב ונמלט מהמקום.

אני חוזר להמבורגר הקר שלי. הברמן עומד שם, מביט בי בשילוב של חוסר אמון ושעשוע ואומר, "אתם הישראליים, אתם סומכים יותר מדי על האימונים שלכם מהצבא".

[מתוך הסיפור הקצר "kkk בטולסה אוקלהומה", מאת אמיר הירשפלד.]