ועבדנו, ובאיזה שלב עשינו הפסקה, שתינו קפה, פתחנו טרנזיסטור שהיה על השולחן... בקע ממנו קולו של סטיבי ווֹנדר באחד מהשירים היותר נפלאים שלו. ישבנו, הקשבנו, וזה היה מסחרר השירה שלו, המוזיקליות, האילתורים... כל-כך יפה! הסתכלנו אחד על השני עם חיוך כזה, שאומר "וואלה, איזה יופי", ואולי גם "מה אנחנו לעומתו", ואז שֵׁמִי התכופף אל הטרנזיסטור ואמר לסטיבי, בנימוס אבל בתקיפות: "ובכל זאת, אנחנו את נאדותינו נתקע."

כי באמת, אחרי ששומעים רמה כזאת, עולים וצפים להם הרהורי פרישה. הרי לעולם לא נשיר ככה, לעולם לא ננגן ככה, ובכל זאת... בכל זאת גם לדברים שאנחנו עושים יש ייחוד משלהם ויש להם מקום בעולם. ברק וּוירטוּאוֹזיוּת הם לא הדבר היחיד; יש מקום גם לדברים פשוטים, לאו דווקא מורכבים ומושלמים."

[אריק איינשטיין, מתוך "זו אותה האהבה - ביוגרפיה בראשי פרקים"

שֵׁמִי הוא המלחין (האהוב עליי מאוד) שם-טוב לוי, שעבד עם איינשטיין על מספר אלבומים.]