מישהי אמרה לי פעם שזה נשמע לה התחלה של סיפור עצוב, זה לא נראה לה טוב להישאר כל החיים באותו מקום. אני זוכר שהצטערתי שהתחלנו את השיחה ההיא, המקרית. אותה אישה לא הרפתה ממני, צריך לחפש מקומות אחרים, חשבה מולי ולא הסתכלה אלי, צריך שינויים, היא אמרה ועשתה תנועות רחבות.

היו לה טבעות כסף על האצבעות הדקות שביד ימין. היא עשתה הרבה שינויים בחיים שלה, היא חשבה אז שדברים כאלה היו חשובים לה, בסופו של דבר חזרות זה דבר גרוע מאוד לאנשים. לא ראיתי אותה עוד. באותו הזמן אמרתי לה בחוסר ברירה שזה מה שהיה לי והיא לגמה לאט מהקפה שלה, הניחה אותו בשתי ידיים על השולחן, ליטפה את דופנות הספל ולא אמרה יותר כלום. השתיקה שלה שבאה אחרי כל הדיבור הקצוב שלה חסמה אותי.

לא התגוררתי בבתים אחרים, לא היו לי בתים זמניים, מעולם לא עברתי דירה ולא חיפשתי דירות להשכרה. לא קניתי סלון חדש ולא קניתי סלון יד שנייה, לא חיפשתי שולחן אוכל או שותפים, לא עטפתי כלים שבירים בעיתונים, לא קיפלתי חפצים לתוך ארגזים. לא חיפשתי מעולם תמונה יפה לקיר. אותם חדרים ואותם רהיטים היו לי. בית אחד. אחרי כל השנים אפשר ללכת בו בעיניים עצומות, כשיש הפסקות חשמל אני לא מדליק נר או פנס, אני הולך כאילו בחוץ צהריים ובפנים שמש. המרחק לא רק שהוא מוכר, הוא כבר זורם בתוך הדם."

קובי בן-שמחון, "אשתי רוקדת ואני חולם", עמ' 11.