להתחיל לשחות. את תצחק. אני רציני. טניס זה נחמד, אבל אל"ף, בברכה של האוניברסיטה יש יותר יפות מאשר בטניס, ובי"ת, יש משהו בשחייה שעושה לך מקום בנשמה. שמכניס אותך לקצב הטבעי של הדברים. וחוץ מזה, מה אני מתנצל? ברכה. פעם בשבוע. תרשום ותשתוק.

  אני רוצה להיות גם פחות ציני. התסובבתי בשנה האחרונה עם אנשים מכל העולם, ואני אומר לך באחריות שהישראלים הכי ציניים מכולם. ונמאס לי מזה. נמאס לי לשחק אותה ששום דבר לא מרגש אותי רק כדי לא לצאת פתטי. נמאס לי לירות חצים מורעלים באחרים רק מהפחד שיפגעו בי. אני רוצה לבוא לאנשים עם לב פתוח. מקסימום, מה יקרה?

  אני רוצה לאכול ארוחות בוקר גדולות. כמו בטיול. עם ביצה מקושקשת וסלט אבוקדו וסלט ירקות ולחם שחור. אני רוצה להתחיל את הבוקר בארוחה ענקית, ולאכול אותה באיזי, בלי לחץ.

  בכלל, נמאס לי להיות לחוץ. אני רוצה לרווח את הלו"ז שלי, כדי לא לאבד את הלוז שלי. אני רוצה לעבוד קשה, אבל לא בטירוף. אירופאים שפגשתי כאן עובדים ארבעה ימים בשבוע, הולכים הביתה בשש ולא חושבים שמשהו לא בסדר עם זה.

  אני רוצה לראות פחות טלוויזיה. חצי שנה לא ראיתי טלוויזיה וזה לא היה חסר לי בכלל.

  אני רוצה לחיות בטבע. ואם זה יהיה מסובך מדי, אז לפחות לצאת מתל אביב כל סופשבוע. אני רוצה לעמוד על קצה של משהו ולראות רחוק ושקוף.

  אני רוצה להתפעם מהדברים הקטנים. מללכת יחף על החול. מהוופל שלה גלידה. ממלקחת קרה בקיץ. מגרפיטי צבעוני על קיר מלוכלך. ממוסיקה חדשה שאני לא מכיר. מלא להתגלח. מלהתגלח אחרי שהרבה זמן לא התגלחתי ולהעביר את היד על הלחי החלקה. אני רוצה להתרגש מכל הקטנות האלו. לא לתת להן לעבור לידי.

  אני רוצה אהבה. יותר מדי זמן ניפנפתי בפרידה שלי מעדי כמו בפטור, ועכשיו, אחרי השבועיים האלה עם נינה, אני יודעת שאני מסוגל ליותר מאשר פיתוי-נשיקה-זיון-נדבר-מחר-ביי.

  אני רוצה לקרוא יותר. לנסוע באופניים יותר. להיות בקשר טוב יותר עם אחותי. אני רוצה להסתכל בעינייים. להגיד את האמת יותר.

וחוץ מזה, אני רוצה הביתה."

"לאשתי-אהובתי ענת, שבמהלך השנתיים שבהן נכתב הספר הזה היתה לי בית. וגעגוע."

[ארבעה בתים וגעגוע \ אשכול נבו]