ונעלמה ושוב עלתה משם. זה היה בימים של הכיתות הנמוכות, קראו לה זיוה והיה לה עור ורוד כמו מסטיק ועיניים כחולות בגודל של שזיף. שערה שתת מים, היא נראתה בעיני כבת גלים, כנסיכה אמיתית ששולטת בעולם. היא הפכה יום רגיל ליום זוהר ואותי מדמות רקע למרכז שהכל מחכה רק לו. היינו מהלכים בשתיקה במרחבים קטנים שנראו אינסופיים. לפעמים אני נורא מתגעגע אליה, להביט בה נופלת ועולה אלי מתוך המים הכחולים.

זיוה שלי מילאה אותי גאווה כשצעקה לי, בקיץ, אני צוללת ובאה אליך. וככה היא צללה אלי, עוד ועוד, ואני ישבתי לבן מדי בַּצֵל. ראיתי את הגוף שלה נע צמוד לקרקעית. כל האנשים בבריכה הסתכלו בי, חיכו יחד איתי בלי נשימה שהראש היפה שלה יפרוץ מתוך המים. וכשהוא פרץ, כולנו לקחנו נשימה גדולה.

קובי בן-שמחון, "אשתי רוקדת ואני חולם", עמ' 13.