אני מרגישה שתמיד, בכל שנה משנותי, החטאתי את גילי האמיתי. הייתי צעירה מדי, או בוגרת מדי. זרה תמיד. ודווקא בת חמש-עשרה, בתוך התהייה והאובדן הסחרחר, הייתי בדיוק בגילי, מותאמת להפליא לקליפתי, כמה אני מתגעגעת. לוּ יכולתי להושיט לנערה ההיא יד מרגיעה, ממחבואי שבסתר השנים. לומר לה: אל תהיי נפחדת כל-כך. לַחידות שנלחשות לך בתוכך יש פתרונות פשוטים-עד-אכזבה. נסי לחבב את עצמך. נסי לסלוח. אל תהיי בורחת.

(מתוך חיוך הגדי, מאת דוד גרוסמן)