"המרחק הזה איפשר לי לשמור על ריחוק על איפוק על ריתוק על חישוק אבל עכשיו כשאת נוגעת בי ככה, דיי, תמשיכי, תמשיכי, את הכל את מוצת, ורק כך אני יכול לאהוב אותך, רק כך, אולי אם אישה אחרת אני אוכל אחרת, אבל איתך זה תמיד יהיה בלי סייגים, איתך אני תמיד מותך וכן, אני כבר מתחיל להבין שאולי אף פעם לא תצליחי לאסוף תשעים ואחת אלף דולר, ואני כבר מתחיל לקלוט שמאחורי כל הדיבורים הנוקבים שלך על אחרים מסתתרת עצלות פשוטה, ופחד גדול משינויים, אבל עכשיו, כשאת פותחת לי עוד כפתור בחולצה, כל החוכמה שלי וכל התובנות שלי וכל הזהירות שלי מותכות והופכות לנוזל אהבה מבעבע, וזה בדיוק מה שלא יכולת לסבול, זה בדיוק מה שיושב לך על השריטה שלך וימשיך לשבת עד ששוב תקומי ותלכי ממני ותיקחי את הריח הנקי הזה שעושה חשק ללקק והנה אני מלקק לך את האוזן מבפנים ואת מפקירה את הצוואר שלך ואני מנשק אותו ונושך אותו קלות כמו שאת אוהבת ואת מחפשת את השפתיים שלי והנה אנחנו מתנשקים והטעם שלך וניל כוזב, הכל כוזב אבל נעים, כלכך נעים ועוד כמה שניות עוד כמה שניות פחות שניה כבר לא יהיו מילים אז אולי כדאי בכוחותיי האחרונים לעצור לנסות לעצור לומר.. דיי תמשיכי דיי בחיי זה יותר מידי אולי..."

[משאלה אחת ימינה -אשכול נבו, עמ' 255]