'תחזור, אני מבקש ממנו במשמרות שלי (אני מדבר אליו בקול רם ולא אכפת לי שהשכנים שלו לחדר שומעים). תחזור, אתה החבר הכי טוב שהיה לי אי פעם. אתה לימדת אותי מה זה להיות חבר. ובלעדיך, אני מפחד שאני עלול לשכוח. אתה מכיר אותי לפני שהתקלקלתי. ובכל פעם שאני נמצא איתך אני מרגיש קצת מתוקן. אתה רואה דרך כל המסעות שלי, ושומע במילים שלי בדיוק את מה שאני מצליח להסתיר באמצעותן משאר העולם. תחזור, עצוב כאן בלעדיך." ... אז תחזור, אחי. אתה חייב לחזור. אתה הדבק. תמיד היית הדבק. יש איזה מקום בספר שאתה תוהה מה קרה בחצי שנה ההיא, כשהחרמת אותנו. אז מה שקרה הוא שכמעט לא נפגשנו. וכשנפגשנו, זה היה סתמי. מנוכר. וזאת האמת: בלעדיך, אנחנו אוסף מקרי של אנשים. איתך אנחנו חברים. בלעדיך, העיר הגדולה היא כל הדברים הרעים שאופיר אומר עליה. איתך היא בית.'

[משאלה אחת ימינה \ אשכול נבו.]