הבית הופך לבית משוגעים, ואז אני חייבת להסתגר בחלקת אלוהים השקטה שלי, לקרוא או לכתוב או סתם לחלום. לפעמים אני עוברת על גדותי מרוב דברים שמסתחררים לי בראש, והדם מתחיל לרוץ לי בוורידים במהירות שיא, כאילו הוא מתאמץ להשיג את המחשבות, ואז אני מוכרחה לחלום-בהקיץ במשך שעות, בעיניים עצומות חזק, או פקוחות, ואני משחזרת ארועים שקרו לי ומדמיינת מה הייתי רוצה שיקרה, כמו סרט שאני מקרינה לעצמי שוב ושוב ושוב, עד שהכל נספג לי בגוף. כשאמא פותחת את הדלת(בזמן האחרון היא למדה לדפוק, לפחות) ומוצאת אותי שוכבת במיטה ובוהה בתקרה, היא שואלת, מה את עושה? ואני אומרת, את לא רואה? אני מתבגרת."

[מתוך: הנה אני מתחילה - יהודית קציר.]