כעת הוא כבר שם, במלואו, ונענה בביישנות נלהבת למה שיש לה לתת לו, ואפילו שהוא לא מוציא מלה מפיו ולא מחייך אפילו פעם אחת, היא מרגישה איך איבריו לומדים להתענג על התנועות, ומתמתחים וזעים ומתמלאים כמו אפרוחים בקליפתם. ופעם אחר פעם היא מזכירה לעצמה לא להיחפז איתו כל-כך, הוא טירון גמור, תיזהרי, מחר הוא לא יוכל להזיז אצבע מרוב כאבים. אבל היא לא יכולה לעמוד בפני ההתלהבות התמימה שלו, ובתחושה שמתעוררת בה, שבכל תנועה ופיתול שלו הוא כמו מנסה להגיע עמוק יותר פנימה, ולעסות בתוכו איזה גלעין סמוי, קפוץ, והתחושה הזו שולחת גם בה אדוות גוף חמימות, שהולכות ומתפשטות עד שהן נוגעות במקום המענג שאין לו שם באף שפה, אי שם בקרביים, עמוק, בגבול שבין הדגדוג והכמיהה; ומה שמדהים, היא חושבת, זה איך שדרך הגוף הוא כאילו נזכר במשהו, רק דרך הגוף, ומציינת כבדרך-אגב, כמה שהוא גמיש, כאילו שכל החיים הוא מתעמל, והוא חוזר ואומר, לא, אני שונא התעמלות, והיא מחליטה לא לדחוק בו בנתיים, אולי אחר-כך יתגלה שהוא בכל זאת עוסק בספורט או בריקוד, מה פתאם ריקוד, היא צוחקת, ראית איך הוא הולך, קפוא לגמרי, זומבי, אבל איזה הסבר אחר יש לזה, לתנועה החלקה והמתנגת הזאת, כאילו חיים שלמים סודיים השתמרו בו מתחת לקרח.ושוב ושוב היא מנסה להבין מה קרה שלפתע חולל את השינוי, ולא מצליחה, אבל בכל פעם שנדמה לה שהוא נשמט ממנה היא תיכף ומיד מעמידה אותו על הידיים, ובבת אחת הוא נזכר, ושוב הם נסחפים, והחדר מלא בנשימותיהם, כי גם היא מבלי משים מתחילה לעבוד לצדו, קשה לה להתאפק, הגוף שלה נע מעצמו כמו לקצב מוסיקה, כבר מזמן לא קרה לה דבר כזה כאן או בכל מקום אחר. ופעם אחר פעם היא נוזפת בעצמה שהיא מגזימה, שהיא לא שומרת עליו, זה לא יוגה, היא יודעת, לא ככה למדת, לא ככה לימדת, אבל היא כבר קצת שיכורה, מה הפלא, אושר חריף כזה על בטן ריקה, ובשקיקה חסרת מעצורים היא יונקת את הרגעים ומנסה לחרות אותם בזיכרונה, כאילו היו תשובה מפתיעה שהיא זוכה לה בתוך חלום.

[מתוך: בגוף אני מבינה - דויד גרוסמן, עמ' 151]

מדהים הא?