"קחי עוד פרוסה", הגישה לי דודה תחייה את סלסילת הקש, ואני שמתי יד על הבטן ואמרתי, "אני לא יכולה, אני מפוצצת".

"ככה אני מרגישה לפעמים ביחס לחיים", היא אמרה מהורהרת, "כאילו שאכלתי יותר מדי ואני לא יכולה להכניס אפילו פירור, ואני רק רוצה להניח את הגוף באיזה מקום ולישון, ושיעזבו אותי במנוחה. אבל את רק עכשיו מתחילה, והתיאבון שלך עוד גדול וככה גם הפחד שהארוחה תיגמר לך פתאם. עוד תראי שאחרי שגומרים את המנה הראשונה, כבר קצת שבעים, ואחרי המנה העיקרית מלאים לגמרי וכבר לא כלכך משנה אם יגישו קינוח, ואחרי הקינוח אי אפשר יותר להכניס כלום ורוצים רק לשכב ולנוח"

"ואז מפסיקים ולפחוד, כי ממילא אין יותר תיאבון" הבנתי פתאם, "זה די מרגיע מה שאת אומרת"

"אין תיאבון, ואין גם שיניים לנגוס איתך", חייכו אלי עיניה החומות, "רק שההבדל בין ארוחה לחיים הוא שבחיים אוכלים את הקינוח המתוק בהתחלה, ואחר-כך את כל השאר. את אוכלת עכשיו את הקינוח".

[מתוך: הנה אני מתחילה - יהודית קציר]