אני אוהבת את השקט שאתה משאיר אחריך.
אני אוהבת את המוות הנודף משיריך.
אני אוהבת את הקצב המהיר בסרטיך.
אני אוהבת את הרעש שנוסע לפניך.

אני אוהבת את השקט, שאתה משאיר אחריך.
אני אוהבת את הדשא, שאתה רומס ברגליך.
אני אוהבת את המוות ואת ביטוחייך,
ואני אוהבת את שמך ואת כל נכסיך.

אני אוהבת את השקט, שאתה משאיר, אחריך.
אני אוהבת את החדר, כשהוא ריק בלעדיך.
אני אוהבת את המים, הזורמים מעליך.
אני אוהבת את החושך, החותר מתחתיך.

אני אוהבת את השקט, שאתה משאיר אחריך.
אני אוהבת את הרחש, שזוחל לרגליך.
אני אוהבת את הרגע, בו נשארתי בלעדיך.
אני אוהבת את הצבע הרחוק של עיניך.

אני אוהבת את השקט, שאתה משאיר אחריך,
ואני יושבת לי בשקט וחושבת עליך -
איך היית גדול ומפחיד בחייך
ואיך אסתדר פה עכשיו בלעדיך.

אני פוחדת מן השקט, שאתה משאיר אחריך,
ואני יושבת וחושבת מה יהיה בלעדיך,
ואני נזכרת באלה שהיו לפניך,
ואני יושבת לי בשקט וחושבת עליך.

[דוד אבידן.]