עמדתי הרבה זמן מול רכבת שדים בפארק. ראיתי שרוב האנשים נכנסים לשם בחיפוש אחר ריגוש, אבל כשהם מתחילים בנסיעה הם מתים מפחד ומתחננים שיעצרו את הקרונות.

מה הם רוצים? אם הם בחרו בהרפתקה, האם לא היו צריכים להיות מוכנים ללכת עד הסוף? או שהם חושבים שזה חכם יותר לא לעבור בנדנדה הזו שעולה ויורדת, אלא להישאר כל הזמן באיזו קרוסלה, שמסתובבת לה במקום?

כרגע אני בודדה מכדי לחשוב על אהבה אבל אני צריכה לשכנע את עצמי שזה יקרה, שאשיג את העבודה שלי, שאני כאן כי בחרתי בגורל הזה. רכבת השדים היא החיים שלי, והחיים הם משחק חזק מלא חוויות, לקפוץ ממטוס עם מצנח, לקחת סיכונים, ליפול ושוב לקום. החיים הם כמו טיפוס הרים, לרצות להגיע לפסגה של עצמך, ולא להיות מרוצה כשאתה לא מצליח. לא קל לי להיות רחוקה מהמשפחה שלי, מהשפה שלי. אבל החל מהיום כשאני אהיה מדוכאת אזכר בפארק השעשועים הזה. אילו ישנתי והתעוררתי פתאם ברכבת שדים מה הייתי מרגישה?

טוב, ההרגשה הראשונה היא שאת אסירה, שאת מבוהלת מהסיבובים, שאת רוצה להקיא ולצאת משם. אבל אם אאמין שהמסילה היא הגורל שלי, שאלוהים שולט במכונה, הסיוט הזה יהפוך לדבר מרגש. הוא יהפוך למה שהוא בדיוק, למשחק בטוח, למשחק שאפשר לבטוח בו, כזה שיגיע לסופו. אבל כל עוד הנסיעה נמשכת, צריך להביט בנוף סביב ולצעוק מהתרגשות!

אחת עשרה דקות –  פאולו קואלו