היה לנו מאהב, ומאז המלחמה הוא איננו. פשוט נעלם. הוא ומכונית המוריס הישנה של סבתו. וכבר עברו יותר מששה חדשים ואין סימן ממנו. ואנחנו אומרים תמיד: ארץ קטנה, אינטימית, אם מתעקשים יתגלו קשרים אפילו בין האנשים הרחוקים ביותר - והנה, כאילו תהום נפערה ואדם נעלם מבלי להשאיר עקבות וכל החיפושים לשווא. לוּ הייתי בטוח שאמנם נהרג, הייתי מוותר. איזו זכות יש לנו להתעקש על מאהב שנהרג ואנשים איבדו את כל היקר להם - בנים, אבות ובעלים. אבל, איך לומר זאת, אני עדיין משוכנע שהוא לא נהרג. לא הוא. אני בטוח שאפילו לחזית לא הגיע. ואם אפילו נהרג, היכן המכונית, לאן היא נעלמה, הלא אותה אי-אפשר להטמין סתם כך בחול.

היתה מלחמה. נכון. בהפתעה גמורה נחתה עלינו. שוב אני חוזר וקורא את הסיפורים המבולבלים, מנסה לרדת לעומק המהומה שהשתררה אצלנו. סוף-סוף אין הוא היחיד שנעלם, עד היום הזה מונחת לפני כולנו רשימה של כמה נעדרים, כמה תעלומות. וקרובים ובני-משפחה עדיין מלקטים שרידים אחרונים. בלוֹאֵי בגדים קרעי דפים של תעודות מפוחמות עטים מעוקמים ארנקי-כסף נקובים טבעות-נישואים מותכות. רודפים אחרי עדי-ראיה מסתוריים, צלו של אדם ששמע שמועה, ומתוך הערפל מנסים לצרף תמונה אחרונה של יקירם. אבל גם הם משתתקים. האם יש לנו זכות לבקש יותר. סוף-סוף אין הוא אלא זר בשבילנו. ישראלי מפוקפק, בעצם יורד, שבא לביקור קצר בעסקי ירושה והתעכב, אולי גם בגללנו. אינני יודע, אינני בטוח. אבל אני חוזר ואומר: הוא לא נהרג. בזאת אני משוכנע. וזאת נקודת-המוצא לאי-השקט שאוכל אותי בחדשים האחרונים, שלא נותן לי מנוחה, שמריץ אותי על-פני דרכים לחפש אותו. יותר מזה: מחשבות משונות עולות בי בגללו, שהנה בסערת הקרבות, בתוך המהומה ואי-הסדרים של יחידות מתפרקות ומתארגנות, היו גם כמה, בודדים - נניח, שנים או שלושה - שניצלו את המהומה הזאת כדי לנתק מגע ולהיעלם. אני מתכוון, פשוט החליטו לא לשוב הביתה, לוותר על הקשרים הישנים וללכת למקום אחר."

פתיחת "המאהב", א.ב. יהושע.