לפני כמה לילות
דברתי עם איש אחד
שהיה לי חכם נורא.
דברנו הרבה
על אהבות
ואכזבות
וחתולים.
אמרתי לו
שהתכונה שאני הכי אוהבת
מעריצה
בחתולים
וקצת גם
בי
זה שלא משנה מאיזה גבה הם יפלו
או מאיזה גבה יזרקו אותם
תמיד הם ינחתו על הרגליים
יחיכו חיוך חתולי
אדיש ומתנשא
וימשיכו ללכת
כאילו כלום לא קרה
ואף אחד לא נפל
ובטח לא הם.

כשאמרתי את זה לאיש
שהיה לי חכם נורא
הוא שתק רגע
ואחר כך, ענה
שזה בכלל לא ככה
אלא אחרת לגמרי,
שבעצם, החתולים רק עושים כאילו
שכלום לא כואב
והם נפלו על הרגליים.
בעצם הם נופלים על הגב
ונשברים כל פעם מחדש
לרסיסים
אבל הם חתולים
ויודעים
שזה חלק מהתדמית שלהם,
ושכולם מצפים
שהם יפלו תמיד על הרגליים
אז הם לא מראים לאף אחד
שזה בכלל לא ככה באמת.

האיש הזה לא ראה את הפנים שלי
בלילה ההוא, כשאמר את המילים האלו
וטוב שלא ראה.
כי אם היה רואה את הפנים שלי, בטח
שהוא היה מוריד את העיניים
ורואה את הרסיסים שלי על הרצפה

[מתוך "דברים שצריכים לעבור"\ורד מוסנזון]