הייתם צריכים לראות את טקס האשכבה של אבא שלי. אנשים באו, מורות מכיתה ג', חברות של אמא שלי, כמה אנשים מהמשרד של אבא שלי, אף אחד לא הכיר אותם, הורים של חברים שלנו, כולם נדחסו מתנשפחם פנימה, בעיניים זגוגיות מקור, רוקעים על השטיחונים בכפות רגליים מושלגות. זה היה בשבוע השלישי של נובמבר, מזג אוויר קפוא בטרם עת, הכבישים מכוסים קרח, הגרוע ביותר זה שנים.

האורחים כולם נראו המומים. כולם ידעו שאמא שלי חולה, ציפו למשהו כזה ממנה, אבל ממנו זאת הייתה הפתעה. איש לא ידע מה לעשות, מה לומר. לא שהרבה אנשים הכירו אותו -הוא לא התערה כל כך בחברה, לפחות לא בעיר, שמר על קשר רק עם קומץ חברים- אבל הם הכירו את אמא שלי, ומן הסתם הרגישו כאילו באו ללוויה של הבעל של רוח רפאים.

היינו נבוכים. הכל היה צעקני מדי, אימתני מדי- עמדנו שם, מזמינים את כולם לבוא ולצפות בנו בעיצומה של התפוררותנו. חייכנו ולחצנו ידיים עם כולם בזמן שנכנסו. הו, היי! אמרתי לגברת גלקינג, המורה שלי מכיתה ד' שלא ראיתי 10 שנים לפחות. היא נראתה טוב, נראתה אותו הדבר. עמדנו דחוקים זה לזה במבואה, מבויישים ומצטדקים, וניסינו לשמור על אווירה נינוחה.אמא שלי, בשמלה פרחונית (זה היה הדבר המוצלח ביותר שהיה לה שבו היא יכלה להסתיר את ההתקן התוך ורידי), ניסתה לעמוד ולקבל את פני הבאים, אבל עד מהרה נאלצה לשבת, מחייכת לכולם, שלום שלום, תודה תודה, מה שלומך? חשבתי לשלוח את טוף לחדר אחר, גם לטובתו וגם כדי שהאורחים לא יאלצו לחזות בתמונה הנוראה במלואה, אבל אז הוא ממילא נעלם עם חבר.

 

<מתוך- יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה / דייב אגרס>