על הפעמים שבהן ראו אותו - זה היה כמו אור מנצנץ על פני נהר, כשרואים את הרטט של האור. זה לא היה הדבר עצמו. זאת היתה היכולת לראות אותו. כמו בלילות, ששכבו יחד במיטה והאזינו לשירת הזמירים. או בפעם ההיא, כשכרעו ליד הנהר ואנפה כחולה צעדה החוצה מבין הקנים. התחושה שהזמן נעצר ושאפשר להישאר שם לנצח. רואים את היופי בכל דבר. זה לא נמשך הרבה - או שזה נגוז תוך דקה, מהרגע ששמים לב לזה, או שאולי זה כל כך גדול, שהראש לא מסוגל בדרך כלל לקלוט. כאילו הערפל בראש מתבהר. העולם מפסיק להיות תיאטרון בובות ורואים את האמת. זה בטח ככה כל הזמן, אבל אנחנו פשוט לא מצליחים לראות את זה, חוץ מאשר בהצצות הקטנות האלה.