היה בן עשר כשהלך עם ממה רות לביקור השנתי אצל סבא נחום בבית הקברות. היא הרימה אבן משוננת, הניחה על המצבה של סבא נחום ואמרה לו, "תמצא לך אבן משלך ותניח גם אתה." מצא אבן קטנטנה והניח אותה, וכשממה רות הפכה פניה חטף את האבן מהקבר, החזיר אותה לחול ומלמל, "מסכנה."

"אני לא מסכנה," התרעמה ממה רות.

"לא את. האבן. זה לא כיף למישהו ששמים אותו על קבר."

"אל תדאג לה. היא לא תישאר שם הרבה זמן. הקברנים מטאטאים את המצבות ומחזירים את האבנים לחול, שיעשו בהן שימוש חוזר. תסתכל, נראה לך שיש כאן מספיק אבנים בשביל הפּרוֹספֶּריטי של המקום הזה?"

הוא חשב על אבנים שנגזר עליהן לנדוד ממת אחד לשני, אסף את האבן הקטנה שלו והוציא אותה אל מחוץ לבית הקברות.

בערב אמרה לו ממה רות, "אתה הבן אדם הראשון שהכרתי שמרחם על אבנים."

שריר של שמחה נמתח לו בלב. "אתה הבן אדם הראשון" זה לא משהו שאומרים לילד, אלה מילים של מבוגר אל מבוגר.

"פרפרים בגשם", מירה מגן, עמ' 192-193.