הפנים הסלאביים הרחבים, עיני החתול הבהירות, הצהבהבות. היא היתה נעולה סנדלים מגושמים בעלי סוליות עבות ורגליה לא היו מגולחות. בשמלת הגופייה הפרחונית שלי ובסנדלי הפלטפורמה עם הרצועות המצטלבות הרגשתי כמו גברת מגונדרת, כמו איזו ציפור ססגונית מגוחכת.

שוב עצם את עיניו ועכשיו הסתננו דמעות החוצה, פס בודד שהזדחל במורד כל אחת מלחייו. הנחתי לכף ידו והתחלתי ללטף שוב את זרועו. הלוואי שיכולתי לומר שבאותו רגע הרגשתי לא מרוכזת בעצמי, לא מודעת לעצמי. שחשבתי רק עליו, או שאפילו לא חשבתי. אבל חשבתי: "הנה אני כשאני עושה את הדבר הנכון. הנה אני כשאני גיבורה וחזקה למען מייק."

("הקפיצה מהמזח", אן פאקר)