כמו אושת הרוח, ששומעים אותה הרחק בצמרות העצים. אבל אחרי-כן התגברה ההמיה הזאת, עד כי דמתה לשאונו של אשד-מים או להמון גלי-הים המתנפצים על חוף סילעי.

ומומו הבחינה, כי המיה זו מורכבת מצלילים רבים לאין-ספור, הנערכים תמיד מחדש ומשתנים ויוצרים בכל פעם הרמוניות אחרות. היתה זו מוסיקה ועם זאת - משהו אחר לגמרי. ופתאום עלה בידי מומו להכירה ולזהותה. היתה זו אותה מוסיקה שכבר שמעה אותה לפעמים, חרישית ובאה-מרחוק, כאשר האזינה לדממה תחת שמי הכוכבים הנוצצים.

אך הנה עתה הלכו הצלילים ונצטלצלו ונעשו קורנים וזורחים יותר. מומו שיערה וחשה, כי אור מצלצל זה הוא שמעלה כל פרח מן הפרחים מעמקי המים האפלים, והוא שמעצב כל אחד מהם בצורה מיוחדת לו, חד-פעמית, שאי-אפשר כי תשתנה.

ככל שהוסיפה להאזין, כן עלה בידה להבדיל ביותר-בהירות בין קולות נפרדים. אבל לא היו אלה קולות-אדם, אלא נשמעים היו כאלו שרים זהב וכסף וכל שאר מתכות. ואחרי-כן עלו, כמו מאחוריהם, עוד קולות ממין אחר - קולות ממרחקים ונעשו ברורים יותר, כך שמומו יכלה - מעט-מעט - לשמוע מילים, והן מילים של שפה שלא שמעה אזנה מעולם, ואף-על-פי-כן הבינה אותה. השמש, הירח וכל הכוכבים הם שגילו כאן את שמותיהם הסגוליים, האמיתיים. ובשמות אלה ההיתה מקופלת ההחלטה מה עושים וכיצד פועלים כולם יחד, כדי שכל אחד ואחד מפרחי השעות האלה יתהוה ואחרי-כן ישוב ויחלוף."

מיכאל אנדה, "מומו", עמ' 133-134.

"איזו בובה יפה יש לך!" אמר בקול מוזר, חסר-צליל. "כל חבריך למשחק ודאי יתקנאו בך בגללה."
מומו רק משכה בכתפיה ושתקה.
 "האם עלתה ביוקר?" המשיך האדון האפור.
"אינני יודעת," מלמלה מומו במבוכה. "מצאתי אותה."
"מה את שחה!" השיב האדון האפור. "ואם כן, את ממש בת-מזל, כפי שנראה לי."
מומו נענעה קצת בראשה.
 "אני כבר מסתכל בך זה זמן-מה," המשיך האדון האפור, "ונדמה לי שאינך יודעת כלל איך צריך לשחק בבובה נפלאה שכזאת. להראות לך?"
מומו נתנה באיש מבט מופתע והנהנה.
"הייתי רוצה שיהיו לי עוד דברים," קרקרה פתאום הבובה.
 "נו, את רואה, קטנתי," אמר האדון האפור, "הלא היא אומרת לך זאת בעצמה. בבובה נפלאה כזאת אי אפשר לשחק כמו שמשחקים באיזו בובה אחרת, הרי זה ברור. לא לשם כך היא קיימת. צריך להציע לה משהו הגון, אם רוצים לא להשתעמם איתה. שימי לב, קטנתי!"
 הוא ניגש אל מכוניתו ופתח את תא המטען שמאחור.
"קודם כל," אמר, "היא צריכה הרבה בגדים. הנה, למשל, שמלת ערב מקסימה."
הוא משך והוציא את השמלה והשליכה לעבר מומו.
 "והנה מעיל פרווה של חולד אמיתי. והנה כאן חלוק משי.והנה חליפת טניס. וחליפת סקי. ובגד ים. ועוד אחת. ועוד אחת. ועוד אחת..."
הוא הטיל כל אותם דברים לרוח-המקום שבין מומו לבין הבובה, ואט-אט נתגבבה שם ערימה.
 "כך," אמר, וחייך שוב את חיוכו הדק. "בזה תוכלי לשחק לפי-שעה, לא כן, קטנתי? אבל לאחר כמה ימים יהיה גם זה משעמם, את חושבת? ובכן, טוב; אם-כך, את צריכה עוד דברים בשביל הבובה שלך."
שוב התכופף מעל לתא המטען, והשליך חפצים לעברה של מומו.
 "הנה, למשל, ארנק קטן אמיתי, העשוי עור נחש, ובו שפתון אמיתי ופודריה. הנה מצלמה קטנה. הנה מחבט של טניס. והנה טלוויזיה-של-בובות הפועלת ממש - הנה צמיד, מחרוזת, עגילים, אקדח-של-בובות. גרבוני משי, מגבעת עם נוצה, כובע קש, כובעון לעונת האביב, מקלוני גולף, פנקס המחאות קטן, בקבוקון בושם, סבון ריחני לאמבטיה, תרסיס לרענון הגוף..."

הוא עשה הפסקה והסתכל במבט בוחן במומו, שישבה כמשותקת על הארץ בתוך כל אותם הדברים.
 "את רואה, המשיך האדון האפור, "זה פשוט מאד. צריך שיהיה תמיד עוד ועוד, ואז לא משתעממים אף פעם. אבל אולי את חושבת שיום אחד כבר יהיה לביביגירל המושלמת הכל ושאז אפוא יהיה אולי בכל-זאת משעמם? לא, קטנתי, אל דאגה! כי הנה יש לנו עוד חבר מתאים לביביגירל."
 ועכשיו הוציא מתא-המטען בובה אחרת. היא היתה גדולה כביביגירל ומושלמת כמוה, אלא שהיה זה עלם צעיר. האדון האפור הושיבו ליד ביביגירל המושלמת והסביר: "זהו בוביבוי! גם בשבילו יש המון רב של אביזרים. וכאשר כל זה, כל זה, יעשה משעמם - אז יש עוד חברה של בביגירל, ולה יש ציוד משלה, המתאים רק לה. ולבוביבוי יש עוד חבר מתאים, ולזה יש שוב חברים וחברות. את רואה אפוא, אין הכרח שיהיה משעמם אי-פעם, כי אפשר להמשיך את העניין עד אין-סוף, ותמיד ישאר עוד משהו שתוכלי לרצות בו."

[מתוך "מומו"\מיכאל אנדה]