הלב שלי חלש ולא מהימן. כשאמות זה יהיה בגלל הלב. אני מנסה להעמיס עליו כמה שפחות. אם משהו עתיד להותיר את רישומו, אני מפנה אותו למקום אחר. למעיים למשל, או לריאות, שעלולות להיתפס לרגע אבל עדיין לא קרה שלא נשמו פעם נוספת. כשאני עובר ליד ראי וגונב הצצה בעצמי, או כשאני בתחנת האוטובוס וכמה ילדים צצים מאחוריי ואומרים, מי מריח קקי? - השפלות קטנות של יומיום - את אלה, ככלל, אני סופג בכבד. נזקים אחרים אני סופג במקומות אחרים. את הלבלב אני שומר לרגעים שבהם הולם בי כל מה שאבד. נכון שיש כל כך הרבה, והאיבר כל כך קטן. אבל. תתפלאו כמה שהוא מסוגל לספוג, אני מרגיש רק כאב חד ומהיר וזה עובר. לפעמים אני מדמיין את הנתיחה שלי שלאחר המוות. אכזבה מעצמי: כליה ימנית. אכזבה של אחרים ממני: כליה שמאלית. כישלונות אישיים: קישקעס. אני לא רוצה להישמע כאילו עשיתי מזה מדע שלם. לא הקדשתי לעניין מחשבה רבה כל כך. היכן שזה פוגע שם אני סופג. אלא שאני מבחין בדפוסים מסויימים. כשמזיזים את מחוגי השעון לאחור והחשכה יורדת לפני שאני מוכן, את זה, מסיבות שאינני יכול להסביר, אני מרגיש במפרקי הידיים. ואם אני מתעורר והאצבעות שלי נוקשות, אין כמעט ספק שחלמתי על ילדותי. השדה ששיחקנו בו, השדה שנגלו בו כל מיני גילויים והכול בו היה אפשרי. (רצנו בכל הכוח - חשבנו שתכף נירק דם: עבורי זה קולה של ילדות, התנשמות ונעליים הולמות באדמה הקשה.) נוקשות באצבעות היא חלום של ילדות כפי שזו הוחזרה לי בערוב ימי. אני צריך להזרים עליהן מים חמים, אדים מערפלים את הראי, איוושת יונים בחוץ. אתמול ראיתי איש בועט בכלב והרגשתי את זה מאחוריי העיניים. אינני יודע איך לכנות אותו, מקום שקודם לדמעות. כאב השכחה: עמוד השדרה. כאב ההיזכרות: עמוד השדרה. כל הפעמים שהבנתי פתאום שהורי מתים, אפילו עכשיו, זה עדיין מפתיע אותי להתקיים בעולם בזמן שאלה שעשו אותי חדלו להתקיים: הברכיים, אני זקוק לחצי שפורפרת בן-גיי והפקה שלמה רק כדי לכופף אותן. לכל זמן, לכל עת שהתעוררתי רק כדי לטעות ולחשוב לרגע שמישהו ישן לידי: טחור. בדידות: אין איבר שמסוגל לספוג את כולה.

 

[מתוך תולדות האהבה \ ניקול קראוס.]

There was someone waiting for her, a woman with graying pigtails sent by the Chapel. She tood waving in front of a van whose bumper sticker said I Brake for Miracles. As a parting gift Pip handed him the Bible, folding down the pages about Samson. The camera was still around his neck, and he took it off and hung it around hers. She smiled and he smiled back, and for a few moments they searched each other's face with the awkward shyness of people suddenly reminded of how little they know one another. Part of him didn't want to let her go, wanted to accompany her, to watch over her sleep and protect her from harm as he had failed to do for Anna. He wanted to take her small-boned body in his arms and carry her safely into a new life.

But he didn't, and finally Pip shrugged and walked to the van. The woman embraced her as if they were old friends. Pip endured the hug, then threw her backpack into the car and climbed in after it. As they pulled away she turned and waved through the window, and Samson lifted his hand in a salute.

[Nicole Krauss - Man Walks into a Room, page 210]

הייתה שם מישהי שחיכתה לה, אישה עם צמות מאפירות שנשלחה על ידי הכנסייה. היא עמדה מנופפת מול טנדר שהתנוססה עליו מדבקת "אני עוצר בשביל נסים". כמתנת פרידה, פיפ נתנה לו את התנ"ך, וקיפלה את הדפים על שמשון. המצלמה עדיין הייתה תלויה מסביב לצווארו, והוא הוריד אותה ותלה אותה סביב צווארה שלה. היא חייכה והוא חייך בחזרה, ובמשך כמה דקות הם התבוננו זה בפניה של זו בביישנות מוזרה של אנשים שלפתע נזכרים כמה מעט הם יודעים האחד על השני. חלק ממנו לא רצה לתת לה ללכת, רצה ללוות אותה, לשמור עליה בשנתה ולגונן עליה מכל פגע, מה שנכשל לעשות עבור אנה. הוא רצה לקח את גופה הקטן בזרועותיו ולשאת אותה בבטחה לחיים חדשים.

אבל הוא לא עשה זאת, ולבסוף פיפ משכה בכתפיה והלכה לעבר הטנדר. האישה חיבקה אותה כאילו היו חברות ותיקות. פיפ סבלה את החיבוק, ואז זרקה את תיק הגב שלה לתוך המכונית וטיפסה לתוכה אחריו. כשהן התרחקו היא הסתובבה לאחור ונופפה דרך החלון, ושמשון הניף את ידו בהצדעה.

כשהיית בן עשר. היא עמדה בשמש וגירדה את רגליה.

או ציירה אותיות בעפר במקל. משכו לה בשיער. או שהיא משכה למישהו בשיער.

וחלק בך נמשך אליה, וחלק בך התנגד - רצה לרכוב משם על אופניך, לבעוט באבן, לא להסתבך.

באותה הנשימה הרגשת את כוחו של גבר, ורחמים עצמיים שגרמו לך להרגיש קטן ופגוע.

חלק בך חשב: בבקשה אל תסתכלי עלי. אם לא תסתכלי, אוכל עוד לפנות וללכת.

וחלק בך חשב: תסתכלי עלי."

"תולדות האהבה", ניקול קראוס.

 היא היתה קוראת לי אליה לחדר, מחבקת אותי ומכסה אותי בנשיקות. היא היתה מלטפת לי את השיער ואומרת 'אני אוהבת אותך כל כך,' וכשהייתי מתעטשת היא היתה אומרת 'לבריאות, את יודעת כמה אני אוהבת אותך, נכון?' וכשהייתי קמה להביא ממחטה היא היתה אומרת, 'אני אביא לך אני אוהבת אותך כל כך'. וכשחיפשתי עט כדי להכין את שיעורי הבית שלי היא היתה אומרת 'קחי את שלי, בשבילך הכל' וכשגירד לי ברגל היא היתה אומרת, 'איפה זה, כאן? תני לי לחבק אותך' וכשאמרתי שאני עולה לחדר שלי היא היתה קוראת אחרי, 'איך אני יכולה לעזור לך אני אוהבת אותך כל כך'.

ותמיד רציתי להגיד, ואף פעם לא אמרתי: תאהבי אותי פחות."

[מתוך "תולדות האהבה"\ניקול קראוס]

היה יכול להדליק אש במו ידיו, לתקן דברים שנשברו ולהסביר איך משגרים דברים לחלל, אבל הוא מת בתוך תשעה חודשים."

מתוך "תולדות האהבה" מאת ניקול קראוס, עמ' 47.