"כֻּלָּן צועדות

ואני צפה.

כֻּלָּן מניעות את ידיהן ורגליהן

כמו בֻּבּוֹת מוזזות על-ידי חוטים

גם אני צועדת

כמעט כמו כֻּלָּן

אבל אני צפה.

כשעמדנו במסדר

והצל שלנו נפל כגוש כהה על מגרש המסדרים

הבחנתי פתאֹם

שככל שאנסה

לא אוכל לגלות את הצל שלי

בגוש הכהה הזה."

[מתוך "דברים שצריכים לעבור"\ורד מוסנזון]

יציאה ראשונה הביתה מהטירונות.
רק לפני חמישה ימים עוד הייתי בהימלאיה.

"כֻּלָּן צועדות

ואני צפה.

כֻּלָּן מניעות את ידיהן ורגליהן

כמו בֻּבּוֹת מוזזות על-ידי חוטים

גם אני צועדת

כמעט כמו כֻּלָּן

אבל אני צפה.

כשעמדנו במסדר

והצל שלנו נפל כגוש כהה על מגרש המסדרים

הבחנתי פתאֹם

שככל שאנסה

לא אוכל לגלות את הצל שלי

בגוש הכהה הזה."

[מתוך "דברים שצריכים לעבור"\ורד מוסנזון]

יציאה ראשונה הביתה מהטירונות.
רק לפני חמישה ימים עוד הייתי בהימלאיה.

לפני כמה לילות
דברתי עם איש אחד
שהיה לי חכם נורא.
דברנו הרבה
על אהבות
ואכזבות
וחתולים.
אמרתי לו
שהתכונה שאני הכי אוהבת
מעריצה
בחתולים
וקצת גם
בי
זה שלא משנה מאיזה גבה הם יפלו
או מאיזה גבה יזרקו אותם
תמיד הם ינחתו על הרגליים
יחיכו חיוך חתולי
אדיש ומתנשא
וימשיכו ללכת
כאילו כלום לא קרה
ואף אחד לא נפל
ובטח לא הם.

כשאמרתי את זה לאיש
שהיה לי חכם נורא
הוא שתק רגע
ואחר כך, ענה
שזה בכלל לא ככה
אלא אחרת לגמרי,
שבעצם, החתולים רק עושים כאילו
שכלום לא כואב
והם נפלו על הרגליים.
בעצם הם נופלים על הגב
ונשברים כל פעם מחדש
לרסיסים
אבל הם חתולים
ויודעים
שזה חלק מהתדמית שלהם,
ושכולם מצפים
שהם יפלו תמיד על הרגליים
אז הם לא מראים לאף אחד
שזה בכלל לא ככה באמת.

האיש הזה לא ראה את הפנים שלי
בלילה ההוא, כשאמר את המילים האלו
וטוב שלא ראה.
כי אם היה רואה את הפנים שלי, בטח
שהוא היה מוריד את העיניים
ורואה את הרסיסים שלי על הרצפה

[מתוך "דברים שצריכים לעבור"\ורד מוסנזון]

אִבַּדְתִּי יֶלֶד שֶׁהִתְעַקֵּשׁ לְהִתְבַּגֵּר, בְּכָל מְחִיר.

אִבַּדְתִּי אוֹתוֹ בְּמִטָּה גְּדוֹלָה מִדַּי

בֵּין חֲפִיסוֹת סִיגָרְיוֹת רֵיקוֹת מִדַּי

בֵּין בַּקְבּוּקֵי וִיסְקִי וְקוֹנְיָאק חֲרִיפִים מִדַּי

בֵּין חֵלְקֵי לְבוּשׁ שֶׁל נָשִׁים גְּדוֹלוֹת מִדַּי

שֶׁהִשִׂיג בְּקַלוּת רַבָּה מִדַּי.

וַאֲנִי הִתְחַנַּנְתִּי לְפָנָיו שֶׁיִּשָּׁאֵר עוֹד מְעַט בְּגִילוֹ

עִם הָעֵינַיִם הַגְּדוֹלוֹת, שֶׁתְּמִימוּת יַלְדוּתִית

מְהַבְהֶבֶת בָּהֶן

עִם כָּל הַסִּימָנִים שֶׁל יֶלֶד עַל סַף הַהֲפִיכָה לְגֶבֶר

מַמְשִׁיך לִדְבֹּק בַּיֶלֶד שֶׁבּוֹ.

אֲבָל הוּא שָׁכַב, מִהֵר. חָשַׁב שֶׁמַשֶׁהוּ יִבְרַח

אִם יְחַכֶּה.

רָצִיתִי שֶׁיִשָּׁאֵר פֶּטֶר פֶּן, וְלוּ לְרֶבַע נֶצַח בִּלְבַד

לֹא לְנֶצַח שָׁלֵם.

אֲבָל הוּא רָצָה לְהִתְבַּגֵּר.

זִנֵּק אֶל הַזְּרוֹעוֹת הַמְּפַתּוֹת שֶׁל כַּל הַדְּבָרִים

שֶׁמְּחַכִּים לְיֶלֶד גָּדוֹל.

אִבַּדְתִּי אוֹתוֹ, לַיְלָה אֶחָד

בְּמִטָּה גְּדוֹלָה מִדַּי

בְּמִטָּה כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה

גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ

שֶׁמְּאֹד קַל, בְּמִטָּה כָּזאֹת

לְהֵאָבֵד.

[ורד מוסנזון, מתוך "דברים שצריך לעבור".]