המכשפה מרחוב מלצ'ט 3- גדי טאוב

בתוך זמן קצר הם מגלים כי סופם לגדול.

וכך גילתה זאת ונדי: יום אחד, כשהיתה בת שנתיים, שיחקה בגינה. היא תלשה עוד פרח ורצה איתו אל אמה. אני משער שהיא נראתה מקסימה למדי, שכן גברת דרלינג הניחה את ידה על לבה וקראה: "אה, לו רק יכולת להשאר כך לעולם!" אלה היו כל הדברים שהחליפו ביניהן בנוגע לנושא ההוא, אלא שמאותו רגע ואילך ידעה ונדי שהיא עתידה לגדול. אחרי גיל שנתיים תמיד יודעים. גיל שנתיים הוא תחילת הקץ."

[מתוך "פיטר פאן"\ ג'יימס מתיו ברי]

"Who am I then? Tell me that first. and then, if i like being that person, I'll come up: if not, I'll stay down here till I'm somebody else - but, oh dear!" cried Alice, with a sudden burst of tears, "I do wish they would put their heads down! I am so very tired of being all alone here!"

[Alice's Adventures In Wonderland, by Lewis Carroll]

"אז בָּאתָ עַד הֵנָּה לִגְנֹב בָּלוֹן".

"בָּאתִי עַד הֵנָּה להַחֲזִיר אֶת הַבָּלוֹן שֶׁלִּי הַבָּיְתָה", אַלּוֹן תִּקֵּן.

הבלון הַזָּקֵן כִּמְעַט הִתְרוֹקֵן כְּשֶׁאמַר:

"הַבַּיִת שֶׁל הַבָּלוֹנִים הוּא כָּאן".

"אֲבָל הוּא שֶׁלִּי, קָנִיתִי אוֹתוֹ", הִתְחִיל אַלּוֹן לדַבֵּר,

אַךְ הַזָּקֵן קָטַע אֶת דְּבָרָיו ונָזַף ויָרַק:

"בָּלוֹנִים לֹא קוֹנִים בְּכֶסֶף, כְּמוֹ שֶׁלֹּא קוֹנִים יְלָדִים.

בָּלוֹנִים זֶה דָּבָר רְצִינִי, לֹא אֵיזוֹ שְׁטוּת!

אָתָּה הָיִיתָ מוּכָן לִהְיוֹת קָשׁוּר לְאֵיזֶה יֶלֶד בְּחוּט?"

[מתוך "בלונה"\ שירה גפן]

מיד צלצל המלך

        צלצול אחד קצר

וציוה על הליצן להתיצב לפניו. הליצן בא במרוצה, מתגלגל באויר ונוחת על ראשו, בידו נבל קטנטון, ופעמונים מתנדנדים על קצה כובעו המחודד.

"עזוב שטויות, ליצן-הליצנים, נגן לי מעט ותן לי לנוח.

אני עצוב ומיואש ואין לי מצב-רוח.

ליאונורה בתי כל כך חולה, לא אוכלת ולא שותה.

את הירח היא רוצה, רק את הירח!

אבל שר החצר וגם הקוסם ואפילו שר האוצר - לא הועילו:

הוא רחוק, הוא כבד, הוא עשוי מגבינה ירוקה או מאש.

אינני מבין דבר וחצי, ואינני יודע מה לעשות.

נגן לי משהו עצוב מאוד..."

"אדוני המלך ירום הודך, אני - כמו תמיד - עומד לשירותך,

אם שר החצר אומר ככה, ורב-הקוסמים אחרת, ואם שר האוצר אומר דברים שונים לגמרי -

אולי נשאל את ליאונורה הקטנה? נשמע מה בפיה של הנסיכה החולה."

כעס המלך לרגע, אך מיד התחרט וחשב לעצמו: "אולי עכשיו, אולי הפעם, נשמע סוף סוף דברים של טעם."

הלך הליצן אל חדר הנסיכה, מתגלגל באויר ונוחת על ראשו. והנסיכה, חיוורת ועיניה קודחות, שאלה:

"ליצן מצחיקן, הבאת את הירח?"

"עוד לא, נסיכה. אבל אם תגידי לי מה גדלו - מיד אלך ואביא לך אותו!"

"זה קל ופשוט," אמרה הנסיכה, "גדלו כמו הציפורן שעל האגודל. הנה כך, כאשר אני מרימה את אצבעי למולו, אצבעי מסתירה את כל-כולו."

"והיכן הוא תלוי? האם בקצה האופק או בקצה של ענן? ואולי הוא תלוי במרומי הסולם?"

"ליצן מצחיקן, זה קל ופשוט: הרי הוא תלוי על צמרת הברוש. הנה כך, כאשר אני מציצה בחלון, הוא תלוי מולי, מאחורי הוילון."

"כמה טוב, נסיכה, שהכל את יודעת. מיד אטפס אל צמרת הברוש ואקטוף את הירח... אך הגידי לי: ממה הוא עשוי, הירח?"

"ליצן מצחיקן, אילו מן שאלות?! הוא עשוי מזהב, כל ילד יודע. הרי אם תציץ אל צמרת הברוש, תראה בעצמך שהוא לגמרי צהוב! הוא צהוב ועגול ונוצץ וקירח. אתה לא מכיר את הירח?"

[מתוך: הנסיכה שרצתה את הירח, מאת ג'יימס ת'רבר.]

(שייכתי את זה כרגע לקטגוריית סיפורת, אבל אני תוהה אם אולי כדאי לעשות קטגוריה ראשית חדשה של ספרות ילדים ולשייך את זה לשם.)