עוזי וייל: "קשה לך להרפות?"

שירה גפן: "מאוד. הכי קשה."

וייל: "ממה?"

גפן: "מהכל. בעצם הייתי רוצה לגור באוהל. כשאנחנו קטנים אנחנו בונים אוהל בבית, כי אנחנו נורא אוהבים להיות בבועה שלנו. ואני איכשהו לא פירקתי את האוהל שלי. בגלל שאני נורא נורא איטית, עד שאני מבינה שאני נמצאת באיזשהו מקום בינתיים הכל סביבי כבר מתחלף, אז אני חייבת לייצר לעצמי איזושהי חתיכת אדמה שאני יכולה להירגע עליה."

וייל: "שאלו פעם כל מיני סופרים למה הם כותבים, ופול אוסטר ענה: אני כותב כדי לייצר לעצמי את הבלטה הבאה שאני אוכל לדרוך עליה, כי אחרת היא לא תהיה."

גפן: "בגלל זה כתבתי על בלון. אני עדיין זוכרת, כילדה, את הרגע הזה שהבלון עף לי, ואת העצב הזה, אחרי שהוא נעלם. זה קרע אותי. וזה משהו שמלווה אותי עד היום. הנה, לבן שלי, לב, היה איזה חפץ מעבר, מין פיל כזה מהוה שהוא ישן איתו כל לילה. פעם אחת הוא שכח אותו בגן, ואני מתתי מפחד, מה יהיה עכשיו בלילה. אז עשיתי לו הרצאה שלמה והסברתי שהפיל ישן היום בגן. לב קצת קיטר, ובסוף קיבל את זה. אבל אני לא נרדמתי כל הלילה. חשבתי על הפיל שנשאר לבד בגן. אני פשוט לא משחררת. כאילו מה, אז הפיל יישן בגן. מה כבר יקרה לו? הוא לא יצטנן."

וייל: "לכי תדעי מה הולך בגן. יש גננות היום, פחד אלוהים."

מתוך "הכיתה המעופפת", כתבתה של ענבל בן דרור, מדור ספרות של "7 לילות", עמ' 25, 2.5.08.