Whose woods these are I think I know.
His house is in the village though;
He will not see me stopping here
To watch his woods fill up with snow.
My little horse must think it queer
To stop without a farmhouse near
Between the woods and frozen lake
The darkest evening of the year.
He gives his harness bells a shake
To ask if there is some mistake.
The only other sound's the sweep
Of easy wind and downy flake.
The woods are lovely, dark and deep.
But I have promises to keep,
And miles to go before I sleep,
And miles to go before I sleep.

[Robert Frost]

-

סליחה על שהציטוט הראשון שלי מזה זמן רב הוא באנגלית. התגעגעתי לכאן.

מתחילות השיחות במילמול חרישי.
עובר ראש חודש אחד, השיחות נמשכות.
עוברים שני חודשים. ובראש חודש שלישי

מודיעים -
בקרוב יימשכו השיחות.

השיחות נמשכות. הנושא משתכח
ותועה בסיבכי השיחה התועה,
וסביב לשיחות העולם משוחח,
כי היו השיחות לשיחת השעה.

ומשיחים השליחים בנסתר וגלוי
עוקב אחריהם העולם לא לשווא.
כי מצב העולם זאת הפעם תלוי
במצב השיחות הדנות במצב.

בקרוב יימשכו השיחות.

יש אומרים כי אסור עוד לשהות ולדחות,
כי תבל עלי חוט-שערה מתנודדת,
ובא הזמן לשנות את דרכי השיחות...

אבל זהו נושא לשיחה מיוחדת.

[מילים: נתן אלתרמן

לחן: מיקי גבריאלוב

ביצוע: אריק איינשטיין]

זה מתחיל בעינייך

ויורד ללשונך

ועולה בצחוקך

וחוזר בעינייך

מכריז: לא תתפוס אותי

לא תתפוס אותי

זה ניצוץ בעינייך

זהו צליל בלשונך

זהו טעם בצחוקך

כידוד בעינייך

מכריז: לא תתפוס אותי

לא תתפוס אותי

לא תתפוס אותי

[מתוך "לא תתפוס אותי", מאיר אריאל]

להעריך שיר אם יישאר לדורות או לא על ידי כך שנמתין עד שיישאר. אין השירה צריכה לחכות לניסיון הזמן. הבחינה שהשיר הוא טוב היא לא אם נשכח אותו אי פעם - אלא בכך שברגע ראשון לפגישתנו עמו נדע שלעולם לא נוכל לשכוח אותו."

[רוברט פרוסט]

ועבדנו, ובאיזה שלב עשינו הפסקה, שתינו קפה, פתחנו טרנזיסטור שהיה על השולחן... בקע ממנו קולו של סטיבי ווֹנדר באחד מהשירים היותר נפלאים שלו. ישבנו, הקשבנו, וזה היה מסחרר השירה שלו, המוזיקליות, האילתורים... כל-כך יפה! הסתכלנו אחד על השני עם חיוך כזה, שאומר "וואלה, איזה יופי", ואולי גם "מה אנחנו לעומתו", ואז שֵׁמִי התכופף אל הטרנזיסטור ואמר לסטיבי, בנימוס אבל בתקיפות: "ובכל זאת, אנחנו את נאדותינו נתקע."

כי באמת, אחרי ששומעים רמה כזאת, עולים וצפים להם הרהורי פרישה. הרי לעולם לא נשיר ככה, לעולם לא ננגן ככה, ובכל זאת... בכל זאת גם לדברים שאנחנו עושים יש ייחוד משלהם ויש להם מקום בעולם. ברק וּוירטוּאוֹזיוּת הם לא הדבר היחיד; יש מקום גם לדברים פשוטים, לאו דווקא מורכבים ומושלמים."

[אריק איינשטיין, מתוך "זו אותה האהבה - ביוגרפיה בראשי פרקים"

שֵׁמִי הוא המלחין (האהוב עליי מאוד) שם-טוב לוי, שעבד עם איינשטיין על מספר אלבומים.]

שאילו זה היה הפוך, כלומר, אם אני הייתי עושה שינוי כזה וחוזר בתשובה, הוא היה הולך אחרי. זאת אומרת, איך אני בעצם לא קולט את האמת הגדולה הזאת שהוא גילה, הזוהרת כמו שמש גדולה וענקית. הרי יש לך אלוהים שנותן לך ספר שאומר לך איך לחיות! יורד מהשמים ונותן לך רצפט איך לחיות! אני לא יכול לבטל את זה, כי הרבה אנשים רגישים מאוד וחכמים מאוד הלכו עם הדת, אבל לעומת זאת, אנשים לא פחות רגישים ולא פחות חכמים לא קיבלו את זה. אני אישית בחרתי להישאר עם סימני השאלה, אני לא יודע מאיפה באנו ולמה באנו, ומה אנחנו צריכים או לא צריכים לעשות. כל מה שאני יודע הוא שיש לי רגש שניתן לי מהטבע, רגש טבעי שאני הולך אתו. כשיש אי צדק אני מרגיש את זה, וכשזקנה נופלת ברחוב אני ארוץ לעזור לה לא בגלל שמישהו ציווה. בסופו של דבר הכול מתמצה בלהיות בן-אדם, ובשביל זה אני לא צריך חוקים שיגידו לי איך לחיות ומה לחיות. אני מוכן להקשיב, מוכן ללמוד, אבל בעיקרון אני לא צריך את עשרת הדיברות בשביל זה."

[אריק איינשטיין, מתוך "זו אותה האהבה - ביוגרפיה בראשי פרקים"]

"Lolita, light of my life, fire of my loins. My sin, my soul. Lo-lee-ta: the tip of the tongue taking a trip of three steps down the palate to tap, at three, on the teeth. Lo. Lee. Ta."

-

תרגום (דבורה שטיינהרט):

"לוליטה, הילת ימי, להט לילותי. חטאי, חיי. לו-לי-טה: בדל הלשון מטייל לו טיול של שתי טפיפות על תקרת הפה ונוקש, בשלישית, בשיניים. לו. לי. טה."

[הפתיחה של "לוליטה", מאת ולדימיר נבוקוב]

כּוֹכָבִים הִתְחַבְּאוּ בְּדָמִי -

וַיְהִי הַדָּם בָּהִיר.

הַלַּיְלָה דּוֹלֵק כְּאוֹר-תָּמִיד

בְּמַעֲמַקֵּי הָאֲוִיר.

הָאָרֶץ זוֹרֶמֶת לְאַט

בְּחֵיק הָרָקִיעַ הַחַם.

אֶשְׁתֶּה אֶת הַזְּמַן

כְּיַיִן מִכַּד -

שִׁקּוּי אֱלֹהִי וְחָכָם.

שְׁעַת-כּוֹכָבִים טְהוֹרָה.

אוֹר לַיְלָה מְלֹא הֶחָזֶה.

אִם טוֹב הָעוֹלָם

וְאִם רַע -

הוּא שֶׁלִּי הָעוֹלָם הַזֶּה.

[אברהם חלפי]

לעשות לה נפשות, לומר שירים-רבותי-שירים, ולשכנע באותות ובמופתים, כלומר להראות שזה כדאי, זה משתלם, זה עסק טוב - כי אתה לא משקיע הרבה, לפעמים רק הרף-עין, אבל יוצא עם מלוא שללך בידך, כפרי מתוק שאתה קוטף בקלות, תוך כדי הילוך, וזורקו אל פיך."

[עלי מוהר, מתוך הטור "מהנעשה בעירנו", עיתון "העיר", ספטמבר 91'. מופיע גם בספר "מהנעשה בעירנו".]

אֲבָל מַדּוּעַ בִּכְלָל לִזְכֹּר,

אִישׁ כָּמוֹנִי, מְפַחֵד בִּזְהִירוּת, קוֹרֵעַ נָכוֹן -

[מתוך "לזכור", מירון ח. איזקסון]

העיר מזמרת בפעם האלף.
עיני הירח נוגות.
אל חיק האספלט מתייפח גור כלב.
הסבתא מוכרת עוגות

הסבתא זקנה. השעה מאוחרת.
כל אם לילדהּ מספרת סיפור.
עומדת הסבתא קטנה וחיוורת
מבלי להפריע את שלום הציבור

שפתיה דקות. והעיר מצלצלת.
מים ועד ים נוהרים הזוגות.
אנחנו אוכלים ארוחה מבושלת.
אולי רק הכלב רעב לעוגות

שפתיה דקות. ובפעם האלף
אין ילד אומר לה: ספרי לי סיפור...
על חיק האספלט מנמנם גור הכלב
מבלי להפריע את שלום הציבור

[נתן אלתרמן]

קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה.  פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם.  דּוֹדִי, שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר, וּמֵעַי, הָמוּ עָלָיו.  קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר, עַל, כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל.  פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר; נַפְשִׁי, יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי.  מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת.  הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם:  אִם-תִּמְצְאוּ, אֶת-דּוֹדִי מַה-תַּגִּידוּ לוֹ, שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי.

[שיר השירים ה' 8-2]

מנה מנגנת ואלס של שופן. כל-כך מתוק. אני היום כל העת ברשתו של ואלס זה וראשי סובב קצת. וטניה וליזה אינן אוהבות את שופן. שתיהן אומרות: המוסיקה של שופן משכרת. אין בה אותו הטוהר של בטהובן ובאך. היופי שלה זהו לא שמש, אלא ערפל.

ליזה אומרת: איני משיגה בכלל את הרומנטיקה, ואת המוסיקה של שופן פחות מהכול.

טניה אומרת: אני מבינה את המוסיקה של שופן, ואולם אני וכל רוחי מתנגדים לה מפני שאני פיכחת והיא קוראת לשיכרון.

אני אומרת: איני מבינה מוסיקה כלל, ואולם את המוסיקה של שופן, אני יודעת, הנני מרגישה נכון. היא באמת משכרת אותי, אבל אני אוהבת יין.

[לאה גולדברג, מתוך "יומני לאה גולדברג"]