"קאיטנו רץ אל המנזר בלב נסער, אבל לא מצא את סירוה מריה בתאה.

היא היתה בטרקלין הטקסים, מכוסה תכשיטים אמיתיים, ושפעת שיערה גולשת לה עד כפות רגליה, והיא עומדת עמידת כושית אצילית גאה לפני צייר דיוקנאות מחצרו של המשנה למלך. רצינותה ותבונתה במילוי הוראותיו של האמן העירו התפעלות לא פחות מיופיה.
לעת תפילת מנחה היה הדיוקן גמור. הצייר בחן אותו ממרחק, הוסיף שתיים-שלוש משיכות מכחול, וקודם שחתם עליו ביקש מסירוה מריה להסתכל בו. בדמות דיוקנה המושלמת שלה עמדה בציור על ענן, מוקפת פמליה של שדים צייתנים.

היא התבוננה בדיוקן בלי חיפזון והכירה את עצמה בכל זוהר שנותיה. לבסוף אמרה:
"זה כמו ראי."
"גם השדים?" שאל הצייר.
"כך ממש הם נראים," אמרה."


[מתוך "על אהבה ושדים אחרים"\גבריאל גרסיה מארקס]

הפצע רחוק מאזור הסכנה הגדולה ביותר, ואין איש זוכר ששתת דם. הדעת נותנת שסיֶרְוָה מָריה לא תחלה בכלבת.

"ובינתיים?" שאל המרקיז.

"בינתיים תנגנו לה מוסיקה, תמלאו את הבית פרחים, תדאגו שתשמע זמרת ציפורים, קחו אותה אל הים לראות את השקיעות, תנו לה כל מה שיכול לשמח אותה." ואברֶנוּנסיוֹ נפרד מתוך הנפת מגבעת ופסיקת פסוקו הלטיני כדרכו. אבל הפעם תירגם אותו לכבוד המרקיז: "מה שלא ירַפּא האושר לא תרפּא שום תרופה."

[על אהבה ושֵׁדים אחרים, מאת גבריאל גרסיה מארקס]

יזכרו תמיד
שהעבר הו שקר וכזב
שלזיכרון אין דרך חזרה,
ושכל אביב שחלף אין להשיבו
ושהאהבה הפרועה והעזה ביותר
היא בסופו של דבר
אמת חולפת.

[מאה שנים של בדידות/ גבריאל גרסייה מרקס.]