עמדתי הרבה זמן מול רכבת שדים בפארק. ראיתי שרוב האנשים נכנסים לשם בחיפוש אחר ריגוש, אבל כשהם מתחילים בנסיעה הם מתים מפחד ומתחננים שיעצרו את הקרונות.

מה הם רוצים? אם הם בחרו בהרפתקה, האם לא היו צריכים להיות מוכנים ללכת עד הסוף? או שהם חושבים שזה חכם יותר לא לעבור בנדנדה הזו שעולה ויורדת, אלא להישאר כל הזמן באיזו קרוסלה, שמסתובבת לה במקום?

כרגע אני בודדה מכדי לחשוב על אהבה אבל אני צריכה לשכנע את עצמי שזה יקרה, שאשיג את העבודה שלי, שאני כאן כי בחרתי בגורל הזה. רכבת השדים היא החיים שלי, והחיים הם משחק חזק מלא חוויות, לקפוץ ממטוס עם מצנח, לקחת סיכונים, ליפול ושוב לקום. החיים הם כמו טיפוס הרים, לרצות להגיע לפסגה של עצמך, ולא להיות מרוצה כשאתה לא מצליח. לא קל לי להיות רחוקה מהמשפחה שלי, מהשפה שלי. אבל החל מהיום כשאני אהיה מדוכאת אזכר בפארק השעשועים הזה. אילו ישנתי והתעוררתי פתאם ברכבת שדים מה הייתי מרגישה?

טוב, ההרגשה הראשונה היא שאת אסירה, שאת מבוהלת מהסיבובים, שאת רוצה להקיא ולצאת משם. אבל אם אאמין שהמסילה היא הגורל שלי, שאלוהים שולט במכונה, הסיוט הזה יהפוך לדבר מרגש. הוא יהפוך למה שהוא בדיוק, למשחק בטוח, למשחק שאפשר לבטוח בו, כזה שיגיע לסופו. אבל כל עוד הנסיעה נמשכת, צריך להביט בנוף סביב ולצעוק מהתרגשות!

אחת עשרה דקות –  פאולו קואלו

גורמת לאדם להפסיק לאכול, לישון ולעבוד, גורמת לו לאבד את שלוותו. אנשים רבים נבהלים כי כשהתשוקה מופיעה בחייהם היא ממוטטת את כל הדברים הישנים שהיא פוגשת.

אף אחד לא רוצה לתת לעולם שלו להתערבל. לכן אנשים רבים מצליחים לשלוט באיום הזה ומסוגלים להמשיך להחזיק בבית או במבנה שלמעשה נרקב. אלה הם המהנדסים של אותם דברים שבני אדם מתגברים עליהם.

אנשים אחרים חושבים בדיוק ההפך: הם מתמסרים בלי לחשוב, מתוך מתקווה למצוא בתשוקה את הפתרונות לכל הבעיות שלהם. הם מטילים על האדם האחר את כל האחריות לאושרם, ואת כל האשמה על האומללות שאולי תכה בהם, אנשים כאלה נמצאים תמיד בהתעלות נפש כי קרה להם משהו נפלא, או בדיכאון כי איכשהו דבר לא צפוי הרס להם הכול.

להתרחק מן התשוקה או להתמסר לה בעיניים עצומות

איזה גישה פחות הרסנית? אינני יודעת.

[אחת עשרה דקות – פאולו קואלו.]