לא מצליחה להתאהב בעיר הזאת. כל הבאוהאוס הזה לא עושה לי את זה. הנשימה שלי לא נעתקת למראה עמק, או הר, כי אין כאלה. אין תל אביב של מעלה ותל אביב של מטה, יש סתם תל אביב. ואין רחובות שקוראים להם עמק רפאים או החבשים, יש סתם בוגרשוב ורוקח. ואף אחד לא מסתתר כאן מאחורי מחומה בת אלפי שנים, מקסימום מאחורי פוזה מהיום בבוקר. ולא תראי פה לא ערבים ולא ש"סניקים ולא עניים ולא הורים שכולים ולא ילדים בגיל של יותם.

בימים הראשונים שלי בירושלים, לעומת זאת, הרגשתי כמו בפורים. כולם נראו לי מחופשים: הדוסים, עם תלבושת הפינגווין שלהם; הדוסיות, שהנשיות שלהן פורצת דרך השמלות הרכוסות; הצעירים האמריקאים, ששוטפים את המדרחוב בקיץ עם טי-שרטים באנגלית ורגליים לבנות מדי; החנונים של הסינמטק, עם החולצות המשובצות והמבט הזה, הרציני כל כך, שפשוט לא יכול להיות אמיתי; הערסים עם הג'ל העצבני; משמר הגבול עם המדים ההדוקים; התימני הזקן מהפלאפל התימני.

וכאן- אפשר למות מרוב הומוגניות. כולם מנסים להיות מיוחדים, אבל איכשהו זה יוצא להם דומה. כאילו יש קוד נסתר שכולם נענים לו. כאילו שפקחים של העירייה יתנו לך דו"ח אם תתלבשי קצת פאסה. וזה לא רק הלבוש. בכל מקום שאת נכנסת שומעים את אותה מוסיקה, מאותה תחנת רדיו פסאודו צבאית. ובבתי קפה אנשים מדברים על דברים שהם קראו במקומון, ואומרים אחד לשני "שמעת ש?" במקום "קראת ש?". ואחר כך המלצרית- תמיד יש לה אותו מבט בעיניים- מביאה תפריט, ואנשים מתבוננים בו בכזה ריכוז, כאילו שזה ספר שירה, ומזמינים בדיוק את מה שהם הזמינו בפעם הקודמת. וכולם הומואים, או לסביות, או מחוברים לדו-מיניות שלהם. ושמאלנים, כמובן. כאילו שאין אפשרויות אחרות. כאילו שדעה פוליטית היא סך הכל עוד בגד, עוד טרנד שחובה ליישר איתו קו, ולא משהו אישי (אמיר היה אומר עכשיו: אפשר לחשוב שהדעות שלך כל כך שונות). נכון. יש בזה משהו נוח. נוח כמו להתחתן עם החבר הראשון שלך מהתיכון. אף אחד לא מאיים עלייך יותר מדי. הכל מוכר וצפוי. לא יזרקו עלייך אבן אם תיסעי בשבת, לא יטענו שהסכמי אוסלו הם הימור, ורוב הסיכויים שלא תראי ערבים אמיתיים מול העיניים, אלא אם כן תתעקשי לחפש אותם ביפו, וגם אז, הם ימכרו לך סמבוסק בנימוס ולא יעלו על דעתם אפילו לפלוש באמצע היום לבית של יהודים ולפצוע את הקיר, כמו שעשה הפועל של מדמוני.

בטוח פה, בתל אביב. בטוח. ודלוח. ושטוח.

אשכול נבו- ארבעה בתים וגעגוע.

'תחזור, אני מבקש ממנו במשמרות שלי (אני מדבר אליו בקול רם ולא אכפת לי שהשכנים שלו לחדר שומעים). תחזור, אתה החבר הכי טוב שהיה לי אי פעם. אתה לימדת אותי מה זה להיות חבר. ובלעדיך, אני מפחד שאני עלול לשכוח. אתה מכיר אותי לפני שהתקלקלתי. ובכל פעם שאני נמצא איתך אני מרגיש קצת מתוקן. אתה רואה דרך כל המסעות שלי, ושומע במילים שלי בדיוק את מה שאני מצליח להסתיר באמצעותן משאר העולם. תחזור, עצוב כאן בלעדיך." ... אז תחזור, אחי. אתה חייב לחזור. אתה הדבק. תמיד היית הדבק. יש איזה מקום בספר שאתה תוהה מה קרה בחצי שנה ההיא, כשהחרמת אותנו. אז מה שקרה הוא שכמעט לא נפגשנו. וכשנפגשנו, זה היה סתמי. מנוכר. וזאת האמת: בלעדיך, אנחנו אוסף מקרי של אנשים. איתך אנחנו חברים. בלעדיך, העיר הגדולה היא כל הדברים הרעים שאופיר אומר עליה. איתך היא בית.'

[משאלה אחת ימינה \ אשכול נבו.]

"ובכלל, חברות זה דבר מוזר בעיני. כבר חמש שנים שאני מתרגם מאנגלית מאמרים אקדמיים בתחום הרוח והחברה, ועדיין לא נתקלתי במאמר שבוחן את הנושא לעומק. טוב, היום הכול חייב להיות סטטיסטי ואמפירי, ובאמת, קשה לכמת ולחשב ריחוק וקרבה ונאמנות ובגידה ואהבה וגעגוע. ואולי לא צריך."

[משאלה אחת ימינה \ אשכול נבו.]

"המרחק הזה איפשר לי לשמור על ריחוק על איפוק על ריתוק על חישוק אבל עכשיו כשאת נוגעת בי ככה, דיי, תמשיכי, תמשיכי, את הכל את מוצת, ורק כך אני יכול לאהוב אותך, רק כך, אולי אם אישה אחרת אני אוכל אחרת, אבל איתך זה תמיד יהיה בלי סייגים, איתך אני תמיד מותך וכן, אני כבר מתחיל להבין שאולי אף פעם לא תצליחי לאסוף תשעים ואחת אלף דולר, ואני כבר מתחיל לקלוט שמאחורי כל הדיבורים הנוקבים שלך על אחרים מסתתרת עצלות פשוטה, ופחד גדול משינויים, אבל עכשיו, כשאת פותחת לי עוד כפתור בחולצה, כל החוכמה שלי וכל התובנות שלי וכל הזהירות שלי מותכות והופכות לנוזל אהבה מבעבע, וזה בדיוק מה שלא יכולת לסבול, זה בדיוק מה שיושב לך על השריטה שלך וימשיך לשבת עד ששוב תקומי ותלכי ממני ותיקחי את הריח הנקי הזה שעושה חשק ללקק והנה אני מלקק לך את האוזן מבפנים ואת מפקירה את הצוואר שלך ואני מנשק אותו ונושך אותו קלות כמו שאת אוהבת ואת מחפשת את השפתיים שלי והנה אנחנו מתנשקים והטעם שלך וניל כוזב, הכל כוזב אבל נעים, כלכך נעים ועוד כמה שניות עוד כמה שניות פחות שניה כבר לא יהיו מילים אז אולי כדאי בכוחותיי האחרונים לעצור לנסות לעצור לומר.. דיי תמשיכי דיי בחיי זה יותר מידי אולי..."

[משאלה אחת ימינה -אשכול נבו, עמ' 255]

להתחיל לשחות. את תצחק. אני רציני. טניס זה נחמד, אבל אל"ף, בברכה של האוניברסיטה יש יותר יפות מאשר בטניס, ובי"ת, יש משהו בשחייה שעושה לך מקום בנשמה. שמכניס אותך לקצב הטבעי של הדברים. וחוץ מזה, מה אני מתנצל? ברכה. פעם בשבוע. תרשום ותשתוק.

  אני רוצה להיות גם פחות ציני. התסובבתי בשנה האחרונה עם אנשים מכל העולם, ואני אומר לך באחריות שהישראלים הכי ציניים מכולם. ונמאס לי מזה. נמאס לי לשחק אותה ששום דבר לא מרגש אותי רק כדי לא לצאת פתטי. נמאס לי לירות חצים מורעלים באחרים רק מהפחד שיפגעו בי. אני רוצה לבוא לאנשים עם לב פתוח. מקסימום, מה יקרה?

  אני רוצה לאכול ארוחות בוקר גדולות. כמו בטיול. עם ביצה מקושקשת וסלט אבוקדו וסלט ירקות ולחם שחור. אני רוצה להתחיל את הבוקר בארוחה ענקית, ולאכול אותה באיזי, בלי לחץ.

  בכלל, נמאס לי להיות לחוץ. אני רוצה לרווח את הלו"ז שלי, כדי לא לאבד את הלוז שלי. אני רוצה לעבוד קשה, אבל לא בטירוף. אירופאים שפגשתי כאן עובדים ארבעה ימים בשבוע, הולכים הביתה בשש ולא חושבים שמשהו לא בסדר עם זה.

  אני רוצה לראות פחות טלוויזיה. חצי שנה לא ראיתי טלוויזיה וזה לא היה חסר לי בכלל.

  אני רוצה לחיות בטבע. ואם זה יהיה מסובך מדי, אז לפחות לצאת מתל אביב כל סופשבוע. אני רוצה לעמוד על קצה של משהו ולראות רחוק ושקוף.

  אני רוצה להתפעם מהדברים הקטנים. מללכת יחף על החול. מהוופל שלה גלידה. ממלקחת קרה בקיץ. מגרפיטי צבעוני על קיר מלוכלך. ממוסיקה חדשה שאני לא מכיר. מלא להתגלח. מלהתגלח אחרי שהרבה זמן לא התגלחתי ולהעביר את היד על הלחי החלקה. אני רוצה להתרגש מכל הקטנות האלו. לא לתת להן לעבור לידי.

  אני רוצה אהבה. יותר מדי זמן ניפנפתי בפרידה שלי מעדי כמו בפטור, ועכשיו, אחרי השבועיים האלה עם נינה, אני יודעת שאני מסוגל ליותר מאשר פיתוי-נשיקה-זיון-נדבר-מחר-ביי.

  אני רוצה לקרוא יותר. לנסוע באופניים יותר. להיות בקשר טוב יותר עם אחותי. אני רוצה להסתכל בעינייים. להגיד את האמת יותר.

וחוץ מזה, אני רוצה הביתה."

"לאשתי-אהובתי ענת, שבמהלך השנתיים שבהן נכתב הספר הזה היתה לי בית. וגעגוע."

[ארבעה בתים וגעגוע \ אשכול נבו]

שנועה שמחה שהיא נועהועמיר:

כשהוא חושב שהיא נרדמה, ולוחש לה דברים, אהבה בעיקר. והיא מקפידה לזייף נשימות כבדות של שינה ובבוקר מכחישה:

לא זוכרת שום דבר. וכשהוא לוקח את יותם לכדורגל או מסביר לו בסבלנות מהלך בשח, ובה נובט מן מבט רך. הוא יהיה אבא

טוב כל כך.

רגעים שנמאס לנועה להיות נועהועמיר:

כשבחור אחד מחכה לה אחרי משמרת, עם זר פרחים ביד. ובניגוד לכל המטרידים, יש לו דווקא חיוך נחמד. וברור לה, אחרי

חמש דקות שיחה, שהוא, בניגוד לעמיר, לא מרובד. שאיתו זה יהיה קליל. ואוורירי. ופשוט. ובריא. או בקיצור, איתו היא לא

תצטרך להיות היא.

[ארבעה בתים וגעגוע - אשכול נבו]