היא אמרה:

"אני לא עושה עוגות גבינה. אני עושה עוגות תפוחים. כשאני מקציפה את השמנת המתוקה, אני מוסיפה כמה כפות סוכר שמתחשק לי באותו רגע. בדרך כלל ארבע. כשאני מוסיפה לבורקס את התרד, אני נזהרת שהוא לא ינשוך לי את הידיים. כבר קרה שבמקום לקנות תרד קניתי צלעות סוס."

"את ובעלך אוכלים סוסים?"

"אנו אוכלים כל מה שזז. יש בינינו הרמוניה נפלאה. במיוחד כשאנחנו רעבים. למה שלא תקפצי לארוחה?"

"אני אני - "

"שמעתי שהתגרשת מיליון פעמים. מחפשת מישהו? יד על הלב? מחפשת, מחפשת?"

"לא," השבתי.

"או. מה את רוצה, להשאר ככה? ערירית?"

"מאיפה הבאת את המילה הזאת, ערירית? מאיפה הוצאת אותה?"

"איזה ראביש. תבואי אלי. נקרא למישהו שלישי, חבר של בעלי. אפרוקסימטלי בן אדם. א-פ-פרה איש תרבות. ידיים ארוכות." הצטחקה. "אבל כיס... לא צריך לצלצל פעמיים. מה השעה אצלך. אצלי שבע. אצלך?"

"שבע."

"איזה קואינסידנס. תבואי?"

[היכן אני נמצאת / אורלי קסטל-בלום (אמא של החבר הכי טוב שלי )]