"קחי עוד פרוסה", הגישה לי דודה תחייה את סלסילת הקש, ואני שמתי יד על הבטן ואמרתי, "אני לא יכולה, אני מפוצצת".

"ככה אני מרגישה לפעמים ביחס לחיים", היא אמרה מהורהרת, "כאילו שאכלתי יותר מדי ואני לא יכולה להכניס אפילו פירור, ואני רק רוצה להניח את הגוף באיזה מקום ולישון, ושיעזבו אותי במנוחה. אבל את רק עכשיו מתחילה, והתיאבון שלך עוד גדול וככה גם הפחד שהארוחה תיגמר לך פתאם. עוד תראי שאחרי שגומרים את המנה הראשונה, כבר קצת שבעים, ואחרי המנה העיקרית מלאים לגמרי וכבר לא כלכך משנה אם יגישו קינוח, ואחרי הקינוח אי אפשר יותר להכניס כלום ורוצים רק לשכב ולנוח"

"ואז מפסיקים ולפחוד, כי ממילא אין יותר תיאבון" הבנתי פתאם, "זה די מרגיע מה שאת אומרת"

"אין תיאבון, ואין גם שיניים לנגוס איתך", חייכו אלי עיניה החומות, "רק שההבדל בין ארוחה לחיים הוא שבחיים אוכלים את הקינוח המתוק בהתחלה, ואחר-כך את כל השאר. את אוכלת עכשיו את הקינוח".

[מתוך: הנה אני מתחילה - יהודית קציר]

הבית הופך לבית משוגעים, ואז אני חייבת להסתגר בחלקת אלוהים השקטה שלי, לקרוא או לכתוב או סתם לחלום. לפעמים אני עוברת על גדותי מרוב דברים שמסתחררים לי בראש, והדם מתחיל לרוץ לי בוורידים במהירות שיא, כאילו הוא מתאמץ להשיג את המחשבות, ואז אני מוכרחה לחלום-בהקיץ במשך שעות, בעיניים עצומות חזק, או פקוחות, ואני משחזרת ארועים שקרו לי ומדמיינת מה הייתי רוצה שיקרה, כמו סרט שאני מקרינה לעצמי שוב ושוב ושוב, עד שהכל נספג לי בגוף. כשאמא פותחת את הדלת(בזמן האחרון היא למדה לדפוק, לפחות) ומוצאת אותי שוכבת במיטה ובוהה בתקרה, היא שואלת, מה את עושה? ואני אומרת, את לא רואה? אני מתבגרת."

[מתוך: הנה אני מתחילה - יהודית קציר.]