שמלווה אותי תמיד בתהליך הכתיבה: 'בין קיר מוצק וגבוה לבין ביצה שנשברת עליו, תמיד אעמוד בצידה של הביצה'. כן, לא משנה כמה צודק יהיה הקיר וכמה טועה הביצה, אעמוד לצדה של הביצה. מישהו אחר ייאלץ להחליט מי צודק ומי טועה. אולי הזמן או ההיסטוריה יחליטו. אם יקום סופר, שמסיבה כלשהי כותב ספרים שעומדים לצדו של הקיר, איזה ערך יהיה להם?

מה משמעות המטפורה הזאת? במובנים מסוימים זה פשוט ובהיר. מפציצים וטנקים וטילים וזרחן לבן הם הקיר הגבוה והמוצק הזה. הביצים הן האזרחים נטולי השם שנמחצים, נשרפים ונורים על ידם. זהו חלק אחד של המטפורה. אך זה לא הכל. יש בה משמעות עמוקה מזו. חשבו על כך, כל אחד מאתנו הוא באופן מסוים ביצה. כל אחד מאיתנו הוא ייחודי, נשמה חסרת תחליף שמכונפת בקליפה שבירה. זה נכון לגבַּי וזה נכון לגבי כל אחד מכם. וכל אחד מאיתנו, ברמה נמוכה או גבוהה, ניצב מול קיר גבוה ומוצק. לקיר יש שם והוא: 'השיטה'. השיטה אמורה להגן עלינו אך לפעמים היא מקבלת חיים משל עצמה ואז היא מתחילה להרוג בנו וגורמת לנו להרוג אחרים בקור, ביעילות, באופן שיטתי.

[...]

יש מסר אחד שהייתי רוצה להעביר אליכם היום. כולנו בני אדם, אינדיבידואלים שמתעלים מעל לאזרחות, גזע ודת, ביצים שבירות מול קיר גבוה ומוצק שנקרא השיטה. למראית עין אין לנו סיכוי לנצח. הקיר גבוה מדי, חזק מדי וקר מדי. אם יש לנו סיכוי קלוש לנצחון הוא ינבע מאמונה שלנו בייחודיותנו והיותה של הנפש של כל אחד ואחד מאתנו חסרת תחליף ומהחום שמתקבל מקיבוץ נשמות יחדיו.

קחו רגע לחשוב על זה. בכל אחד מאיתנו מפעמת נשמה ממשית וחיה, דבר שאינו קיים בשיטה. אסור לנו לתת לשיטה לנצל אותנו. אסור לנו לתת לשיטה לייצר חיים משל עצמה. השיטה לא יצרה אותנו. אנו יצרנו את השיטה."

(מתוך הנאום של הרוקי מורקמי בטקס קבלת פרס ירושלים)

"בקרב תנופה אכזרי ומר, מלא הוד וגבורה, בזעם ובדם ובאש, הבקענו מערכיו המבוצרים של האויב והשמדנו שיריוניו בחאן יונס, מערכי רפיח, שייך זוויד הג´ירדי ואל עריש, ביר לחפן וביר חמה ונתיב הדם והאש בואכה איסמעלייה.

אל המוות היישרנו מבט והוא השפיל את עיניו!

לא הסבנו ראשנו אל יקירנו שעם רכב ברזלם עלו באש. לא עמדנו על הדם, ובחמת זעם הבאנו ברעם שריוננו את המוות לתוך ליבו של האויב עד שהכרענו כליל ושחררנו עמנו מסיוט ההשמדה המיידית שאיים עליו אויב אכזר.

עמנו למוד המלחמה על קיומו שוב נלחם. על חייו.

והפעם פגע הברזל בברזל וצבאות האויב הוכו מכה ניצחת.

בכל מקום שעברנו, השארנו מאחורינו שלדי טנקים.

כי כיהודים נלחמנו.

על חיינו נלחמנו.

ובזעם נלחמנו.

ידעו הנופלים וידענו כולנו מה המחיר, לקראת מה אנו הולכים לקרב. והלכנו כולנו בנכונות, בהכרת השליחות ומתוך תקווה כי כולנו בונים עולם יפה יותר לבנינו אחרינו.

נכונים למחר, מתוך ידיעה שאת זעם השיריון הפעם, האויב לא ישכח!

במלחמה הזו הניצחון כולו שלכם.

חזקו ואימצו ותחזקנה ידיכם אחי גיבורי התהילה!"

אלוף שמואל "גורודיש" גונן ז"ל

הנאום מסוף מלחמת ששת הימים, ועוד יעמוד לגורודיש לרועץ לאחר כשלונו במלחמת יום הכיפורים. הנאום חזר אליו לרדוף אותו כדוגמא הניצחת ליהירות מפקדי צה"ל לאחר הניצחון בששת הימים.